גלגלים עם שיניים

"מרדף עצבני" בתלת ממד נראה על פניו כמו עוד סרט גרוע של ניקולס קייג', רק בבלונד. אבל הרבה הומור עצמי וסצנות מופרכות במתכוון הופכים אותו לחוויה מהנה וטראשית בטוב טעם

כששוב רואים את ניקולס קייג' עם אקדח גדול ומכונית מגניבה, מפתה לחשוב שמדובר בעוד סרט אקשן גרוע דוגמת "גוסט ריידר". אך עשר דקות לתוך הסרט, והחיוך המזלזל הופך לצחוק מתגלגל - לא על מה שנעשה על המסך, אלא יחד עם הדמויות. בניגוד לשמו, "מרדף עצבני" מתברר כקצת יותר מעוד סרט על מכוניות מהירות. יש בו מכוניות, וחלקן גם מהירות, אבל הן לא ליבו של העניין. מעבר לאקשן, זהו קודם כל סרט טראש מודע לעצמו ומלא הומור.

 

קייג' מגלם את ג'ון מילטון (ממש כמו שמו של הסופר שכתב את "גן העדן האבוד"), שנמצא במסע מקביל לנקמה והצלה. בתו הצטרפה לכת בהנהגת כומר דמוני עם חולצות סטן אדומות (בילי בורק מ"דמדומים"), שלא אפשר לה לעזוב, גזל ממנה את בתה העוללית, ולקינוח רצח אותה ואת בעלה. התינוקת נמצאת עדיין בידיו אי שם בלואיזיאנה, והוא עומד להעלותה קורבן לשטן, בירח המלא הקרוב.

 

לפתוח מרדף חדש

מילטון לא ייתן לזה לקרות. חמוש בשלל רובים, הוא יוצא למסע. בדרך הוא עוצר לקפה, ומתרשם מפייפר, מלצרית ארוכת רגליים ובלונדינית (אמבר הרד). הערכתו גוברת כשהוא רואה את המכונית העתיקה והמשובחת בה היא נוהגת. אחרי היתקלות לא נעימה בארוסה הבוגדני (טוד פארמר, שגם כתב את התסריט עם הבמאי פטריק לוסייר), פייפר מצטרפת אל מילטון רק כדי לגלות שכל העולם, וגם נציג מהעולם שמעבר, רודפים אחריו.

 

קייג' והרד. שנינו יחד במכונית אחת

 

לשניים יש יומיים למצוא את התינוקת החטופה, ולחסל את כל מי שעומד בדרכם. העלילה מסתבכת כשיותר מדי אנשים שפוגשים את מילטון אומרים לו "חשבתי שאתה מת". כשמילטון מחלים מהר מדי מכל קליע שפוגע בו, כולל אחד שמפוצץ לו את העין, פייפר מבינה שהם כנראה צודקים.

 

מילטון אכן מת מזמן, וכבר הגיע לגיהינום, אבל ברח ממנו כדי להציל את נכדתו. המושגים "נכדה" או "סבא" אגב, לא מוזכרים ולו פעם אחת במהלך הסרט. התינוקת תמיד נשארת "הבת של הבת שלי" בפיו של מילטון, כדי שחס וחלילה לא תיפגם זהותו הגברית הלוחמנית עם רכות סבאית.

 

ברגע שמבינים שהנקמה המדוברת כאן היא נקמתו של אדם מת, האדישות כמעט קהת החושים שלו לגבי כל קרב יריות אליו הוא נקלע, הופכת לקבילה ומובנת. קור הרוח שלו, בשילוב מוזיקה דרמטית שמתלווה לכל מחווה, ושלל חלקי המכוניות והאיברים המתפצפצים, מעניקים לסרט גוון סוריאליסטי וטראשי. על הבסיס העלילתי הפשוט מולבשות סצנות מופרכות במתכוון, שהופכות למהנות במיוחד לצפייה תודות לליהוק מדויק.

 

ניקולס עם קלאס

קייג' כמילטון עושה פרודיה על עצמו. אחד הסכינים המתעופפים לעברו חותך קווצה משיערו הצבוע, אולי כמחווה לתספורות האיומות שלו בסרטים קודמים. אחד מרגעי השיא מגיע כשהוא מנהל קרב יריות בזמן שהוא מעשן סיגר, שותה מבקבוק ג'ק דניאלס ולגופו צמודה בחורה ערומה איתה קיים יחסים רגע לפני שהמתנקשים דפקו בדלת.

 

בראיון שנערך עימם לאחרונה סיפרו קייג' והרד שהם נהנו מהאבסורדיות והמופרכות שבסרט. ואכן, גם הרד מגלמת להפליא דמות, שנראית בתחילה כסתם זוג רגליים יפות, אך מהר מאוד מתחילה לבעוט בהן לכל עבר, ולהכות את מי שמציק לה. היא מזכירה את הדמויות הנשיות הגרוטסקיות שגונבות את ההצגה ב"פייטר", רק עם יותר חן.

הרד. הרגליים ארוכות, אבל היא צריכה רכב

 

העובדה שבינה לבין מילטון לא מתפתח מגע מיני, אלא קשר אבהי המייעד אותה להחליף את בתו המתה, מייצר משהו מרענן. בכל זאת, נדיר להיתקל בדמות נשית מפתה, שכל כוחה טמון בכך שהיא לא מתפשטת.

 

וויליאם פיצ'טנר, שמגלם את איש החשבונות של הגיהינום, שנשלח להחזיר את מילטון לכלא ממנו ברח, מוסיף לבלגן הכללי. לבוש בחליפה ומסווה עצמו כסוכן אף.בי.איי, החשב גורם לכל הסרט להיראות כמו גרסת האקשן הדרומית של "טווין פיקס".

  

שלושה ממדי גיהנום

השימוש בתלת-ממד נעשה באופן מושכל ומהנה, ובסצנות בהן מילטון נזכר בעברו ובבתו, התלת ממד משמש ככלי מבע קולנועי לכל דבר. הזכרונות שלו נראים כמו שכבות ויזאוליות שנבנות זו על זו.

 

הבמאי לוסייר ("My Bloody Valentine 3D") היה העורך של סרטי "צעקה" וכנראה ספג שם את החיבה לז'אנר המשלב אימה עם הרבה מאוד הומור. בסגנון שלו,

"מרדף עצבני" משתדל וכמעט מצליח להיות גם הוא סרט מחווה לבי מוביז, כמו "מצ'טה ו"פלנט טרור" של רוברט רודריגז.

 

הסרט כן מאבד גובה ברגעים בהם הוא מנסה להסביר יותר מדי, או מבקש מהצופים להתייחס אליו ברצינות. כשהדמויות הופכות סנטימנטליות, ופייפר אומרת שעכשיו יש לחיים שלה משמעות, אי אפשר להאמין לה.

 

חבל שלוסייר לא הלך יותר רחוק עם ההומור והדם, והשאיר את הרצינות מחוץ למשחק. וחבל גם, שלסרט לא נבחר שם אחר. משהו כמו "Hell of a Ride", או אפילו "סבא'לה מהגיהינום", שהיו עושים עימו ועם הצופים חסד גדול יותר.