חייל בצבא החשיכה

יותם אבני מלהקת Prey for Nothing חולם להיות מורה, וגם ללמד צעירים על מטאל. אבל זה כלום לעומת תחושת השליחות שליוותה את עבודתו בחדר גופות. "מישהו צריך לעשות את זה", הוא אומר, וחושף כיצד גרם לבכירי צה"ל לצטט להיטי מטאל

כשיותם אבני היה תלמיד בכיתה א' בנהריה, הבריון של הכיתה זרק אותו לפח אשפה והכריז: "מעכשיו אתה מוחרם, אף אחד לא ידבר איתך". אבני הקטן שתק וקיבל על עצמו את החרם, אבל הוא לא דמיין שהקללה של הבריון תימשך ארבע שנים. עד כיתה ד', אף אחד לא דיבר איתו. אבני נאלץ לרכוש חברים מכיתות אחרות ורק כשפיצלו את הכיתות, החרם הוסר.

 

• בואו לצעוק בעמוד הפייסבוק של זירת המטאל!
• והצטרפו לעמוד הפייסבוק של ynet

 

עמוק בפנים אבני נפגע, אבל במקום להגיב בעצבים הוא החליט להפוך את היוצרות. הוא הפך לתככן וגרם לילדים שפגעו בו לפגוע זה בזה. אחרי שאירגן חרם על ילדה בה דווקא היה מאוהב, הוא התוודה על כך בפני ילדה אחרת שהגיעה לנהריה מקנדה. זו הזדעזעה ממעשיו של אבני והחלה לזרוק לכיוונו קללות באנגלית. אחת מהן היתה "Defiler" (בתרגום חופשי: "מחלל"). הקללה הזו הפכה לכינוי שנשארה עם אבני עד היום, כשהוא בן 28. ובשם הזה מכירה אותו היטב סצנת המטאל הישראלית.

אבני. הקללה הפכה לשם קבוע (צילום: גולן גרוס)

 

אבני, המבוגר מבין שישה אחים (חמישה בנים ובת), מגדיר את עצמו כחנון. הוא בעל תואר ראשון בהיסטוריה ופסיכולוגיה, ובימים אלה משלים תואר שני בהיסטוריה וחינוך רב-תחומי. הוא מתכנן להפוך למורה ולמחנך בכיתות ט' ו-י' בנהריה ואחר כך גם להרצות במכללה. חוץ מזה, הוא מת על הרובוטריקים.

 

אבל לצד העיסוקים החנוניים, אבני גם עומד בראש להקת מטאל כבדה ומצוינת בשם Prey For Nothing. באחרונה חזרה הלהקה מהקלטת אלבום שני בפולין הקפואה, ובחמישי בקרוב, 10 במרץ, יחזרו החברים לבמה בהופעה חגיגית במועדון הסאבליים בתל-אביב.

 

האזינו לשיר החדש של הלהקה - "Buried By The Light"

 

עוד לפני הקמת הלהקה, שר אבני בלהקות רבות ועם הזמן הפך לדמות מוכרת בסצנה הקטנה, לא רק בגלל שירת הגראולינג המפחידה שלו. הוא מנהל את פורום המטאל באתר הישראלי "מטאליסט" וחקר את עולם המטאל, העולמי בכלל והישראלי בפרט, על כל צורותיו. כנראה לא סתם החליט לפנות לתואר שני בהיסטוריה.

 

לאבני יש זיכרון פנומנלי. הוא זוכר טקסטים של שירים, תאריכים, שמות של מוזיקאים ועוד אלפי פרטים מיותרים-לכאורה על הז'אנר. הוא תמיד שמח להרחיב על כל נושא ובמהרה אפשר להבחין עד כמה חשוב לו לדייק (דבר הנובע בעיקר מהיותו "קשקשן", לדבריו).

Prey for Nothing. רוצה שהמטאל יישאר אצל הצעירים (צילום: רועי גזית)

 

אבל גם הגדרות כמו חנון-חובב-רובוטריקים-מנהריה או זמר מטאל עצבני רחוקות מלסכם את חייו של אבני. איכשהו, נראה שלא בכוונה, הוא מצא את עצמו בסיטואציות מאוד לא שגרתיות ועל תקופות רבות בחייו אפשר לכתוב סדרת דרמה שלמה, או לפחות כמה סיפורים קצרים. אחת התקופות הביזאריות ביותר התרחשה במהלך שירותו הצבאי - אז, תאמינו או לא, הצליח לדבריו להחדיר את אהבתו למוזיקת המטאל לצמרת הביטחונית בישראל.

 

איירון מיידן במדים

כחייל סדיר אבני שירת בשלישות חיל חינוך בפיקוד צפון, בתפקיד יצירתי למדי. "כתבתי טקסטים לבכירים בצה"ל", הוא מספר. "זה התחיל בכתיבת מקאמות קטנות. ראש המטה של פיקוד צפון קלט כמה מהן ושאל את קצינת חיל החינוך הפיקודי מאיפה הן הגיעו. היא סיפרה לו שיש מישהו שכותב אותן אז הוא ביקש ממנה שאני אכתוב עוד גם בשבילם. אז התחלתי לכתוב נאומי פרידה ונאומי קבלה. כל פעם שהיה צריך לדבר אבל לא היה זמן לכתוב משהו מושקע, היו אומרים: 'יותם, תכתוב'".

 

בעזרת כישורי הכתיבה שלו, אבני מספר שבשלב מסוים החל גם לכתוב נאומים עבור מי שהיה אז אלוף פיקוד צפון, גבי אשכנזי. "פעם הסתבכתי אחושילינג כששלחתי לו את הנאום הלא נכון וקיבלתי על זה ריתוק", הוא נזכר. "הוא נשא נאום פרידה מעצרת מילואים ושלחתי לו נאום של טקס מחטיבה 7. הוא כעס עלי נורא. אני לא מאמין שהוא זוכר אותי בכלל, כי הוא ראה אותי בסך הכל פעמיים".

אבני (שני מימין) והלהקה. כשהמוזה שתקה, המטאל נכנס (צילום: טל צבר)

 

אבל לא הנאומים שאבני התבלבל ביניהם היו החותם העיקרי שהותיר במהלך שירותו. "באותו הזמן חברים כל הזמן אמרו לי: 'תכניס מסרים של מטאל לנאומים'", הוא משחזר. "אז לא כתבתי 'נאומי מטאל' ולא העברתי מסרים של המוזיקה, אבל כן נתקלתי במחסום כתיבה ולא ידעתי מה לעשות. בדיוק התקינו לנו אינטרנט בבסיס והייתי צריך לכתוב מקאמה לסיום קורס קצינים בבה"ד 1. ישבתי וחשבתי ואמרתי לעצמי: 'אני יודע!'. פתחתי את השיר 'Flight Of Icarus' של להקת 'איירון מיידן'. מילות הפזמון בשיר הן:

 

Fly, on your way, like an eagle

Fly as high as the Sun

On your way, like an eagle

Fly, touch the Sun

 

"אז תרגמתי את המילים לתוך הנאום וכתבתי: 'עופו על כנפיכם כמו נשרים. עופו וגעו ברקיע'. אחר כך מצאתי את המצבור הכי טוב אצל להקת 'Manowar' (להקת מטאל שיודעה בשיריה האפיים). משיר הלהקה 'לב פלדה', לקחתי טקסט לנאום אחר:

 

Build a fire a thousand miles away to light my long way home

I ride a comet

my trail is long to stay

Silence is a heavy stone

 

ותרגמתי לנאום: 'הקם מקור של אור, מרחק אלף קילומטרים על מנת שאראה את דרכי'. בהתחלה השתמשתי בטונות של דוגמאות משירים וזו הסיבה שהטקסטים שלי הפכו פופולריים. בנאום הפרידה משאול מופז של ראש מטה פיקוד צפון, היה טקסט של להקת 'Blind Guardian'. לקחתי את השיר 'Precious Jerusalem' והכנסתי לשם שני משפטים. אבל עוד לפני השחרור הפסקתי לכתוב. בני גנץ נכנס במקומו של אשכנזי והחליט שהוא לא צריך אותי יותר".

 

"אם ייפול טיל, אז ייפול"

אחרי הצבא אבני המשיך לטפח את להקותיו השונות, אבל חוויה מטלטלת אחרת ארבה לו מעבר לפינה, כשהחליט לחפש עבודה ומצא את עצמו כאחראי משמרת בחדר מתים בבית חולים בנהריה. במהלך העבודה פרצה מלחמת לבנון השנייה ובעת התקפות הטילים, אבני גם חטף רסיס ברגל, כשהיה בדרכו הביתה. אבל המראות הנוראיים בבית החולים שהשפיעו עליו והכאיבו הרבה יותר. שימו לב, הציטוטים הבאים אינם מיועדים לבעלי לב חלש: "היה מקרה במלחמה שהכנסנו נפטר שנהרג מפגיעת טיל לארבע שקיות. אני זוכר שהפלאפון שלו לא הפסיק לצלצל ובזמן שאנחנו אורזים את הגופה, התחילו לירות טילים".

 

לא רצית לברוח משם?

 

"לא, אתה נמצב במצב שאין מה לעשות. אתה לא יכול לעזוב באמצע. תסיים את העבודה, אם ייפול טיל, אז ייפול. היו מקרים קשים יותר. פעם הבאנו מטיפול נמרץ ילדה בת 15 שמתה מסכרת וכל העצמות שלה היו שבורות. זו היתה אחת הפעמים שאמרתי לעצמי שזו נקודת האל-חזור בעבודה, שלמרות שאני רוצה להתחמק ממנה, אני לא יכול. זו המשימה שלי. פעם גם קיבלתי כלה וחתן שנהרגו בדרך לחתונה. עם השמלה והבגדים והכל. הם נהרגו בתאונת דרכים והגיעו עם מפרקות מסובבות ועצמות שבורות. או שפעם קבלן עוד לפני גיל חמישים חטף דום לב והמשפחה שלו קרעה ממני את הבגדים מרוב בכי, כי לא יכולתי לתת להם להיכנס לראות אותו בלי אישור מהאחות הראשית. אי אפשר להסתכל למשפחות האלה בעיניים. אלה דברים בלתי אפשריים. על הדבר הכי גרוע שראיתי אני בכלל לא רוצה לדבר".

 

וכל זה לא גרם לך לרצות להתפטר?

 

"לא. מישהו הרי צריך לעשות את זה וכשגיליתי שיש לי החוסן הנפשי, החלטתי לעשות. עדיף שמישהו שמסוגל להתמודד - יעשה זאת".

 

היית עושה את זה עוד פעם?

 

"כן, יש לי היכולת. גם צריך לזכור שאין עבודות בצפון. ככה הגעתי לחדר מתים. שאלתי את עצמי: מה המקום עם הכי הרבה עבודה בנהריה? בית חולים. לא משנה כמה אתה חסין, זה לא עוזב אותך. אתה מקבל פרספקטיבה ובאמת לומד להעריך שמה שיש לך זה לא משהו שזורקים סתם ככה. שכל אחד יכול למות, בכל זמן ובכל מקום. מצד שני, זה מכה אותך ואתה הופך אדיש".

 

מן הסתם החוויות גם השפיעו עלייך בכתיבת הטקסטים לשירי הלהקה שלך.

 

"כן זה קורה במדויק בשיר בשם 'Bestowed Upon The Void'. כמו שג'ון לנון אמר, 'החיים זה מה שקורה כשאתה עושה תוכניות'. אז המוות הוא בדיוק אותו הדבר. הוא מגיע בדיוק כשלא תכננת אותו ואי אפשר להתמודד איתו".

 

ולסיכום, מעבר לטקסטים ולמוזיקה, נראה שהמטאל בחייך משחק תפקיד מרכזי. שחשוב לך להעביר את המסרים הלאה.

 

"מבחינה תרבותית, כן. אני לא רוצה שהמטאל יהיה כל עולמי התרבותי. אני בטח לא חי חיי רוק'נרול. אבל יש הרבה ילדים ונוער שהמטאל מגניב אותם ואני

רוצה שהם יכירו את הרבדים היותר עמוקים של המוזיקה, בשביל שהיא תישאר אצלם. המון ילדים מתבגרים לתוך המוזיקה אבל גם מתגברים ממנה החוצה. חשוב לי להבהיר שהמוזיקה הזו לא גרועה כמו שעושים ממנה.

 

"אני רואה את ז'אנר המטאל כמו האקשן בקולנוע. קל מאוד להתנשא ולפעמים אפילו צריך לשים את הכל בפרופורציות, אבל מטאל זה תחום אמנותי שיכול להכיל המון רגש ואנשים מבטלים אותו ומתייחסים רק לכמה נציגים פופולריים בודדים. מה שהכי מציק לי זה שהסאבטקסט של המטאל הוא שאין תבנית ומה שקורה זה בדיוק ההיפך. כש'מטאליקה' התחילו והוציאו את האלבום הראשון בשנות השמונים הם יצרו אנטיתזה לסגנון הגלאם ששלט אז, הם אמרו: 'תזרקו לפח את כל התבניות, תעלו לבמה איך שבא לכם'. אז איך שבא להם היה בג'ינסים ובמעילי עור שחורים, אבל זה לא אומר שמעכשיו כולם צריכים צריכים להיות כמוהם".