סומסום אפל
אווניו Q מביא גירסה אפלה, פסימית ומצחיקה לסיפורי האגדות של ססמי סטריט
"אתם חושבים שלכם קשה?! באתי למדינה הזו בשביל ההזדמנויות, עבדתי במכולת, חסכתי, ועם המון מאמצים הצלחתי לעשות תואר שני בעבודה סוציאלית. עכשיו אני תרפיסטית: אבל אין לי לקוחות, ארוסי מובטל, אין לנו כסף לשלם חשבונות, ועוד מעט מעיפים אותנו מהדירה. מסריח להיות אני", שרה הדמות את המנון הדור.
לא ככה לימדו אותנו שזה יהיה, לא בבלי סודות, לא ברחוב סומסום. תוכניות הילדים, המורים וההורים חינכו אותנו לאידיאל האמריקאי: שאנחנו מיוחדים, ושעם קצת אמון והתמדה, הכל אפשרי. התפישות הקוסמות של 'ססמי סטריט' הסתגלו לאקלימים שונים ופשטו על פני הגלובוס, אך מאז שהועלה לראשונה באוף-אוף-ברודוויי במרץ 2003 המחזמר "אווניו קיו", סאטירה מרושעת בצלמו של רחוב סומסום, רודף בעקבותיהן וחותר לתקן את המעוות. הגירסה הזו למבוגרים בלבד מעניקי לבני העשרים-שלושים סט חדש של שיעורי מבוא לעולם, אבל לעולם כפי שהוא באמת.
לא מתאים לילדים. אווניו קיו (מתוך אתר ההצגה)
כמו בסומסום, עלילת המחזה סובבת את דיירי הרחוב, אך בניגוד לרחוב הבשום, הקסום והנפלא, אווניו קיו ממוקם אי שם בפאתי הרובעים הנידחים ביותר של ניו-יורק, ונראה בדיוק כמו שהוא במציאות. האיזור המוזנח והאפור הזה הוא היחיד בו פרינסטון, הדמות הראשית, שזה עתה סיים תואר ראשון בספרות, יכול להרשות לעצמו לשלם את דמי השכירות. "מה עושים עם תואר ראשון בספרות?" שר פרינסטון, "מה חיי יהיו? המון כסף, ארבע שנים באוניברסיטה, והמון ידע קנו לי תואר חסר תועלת. אני לא יכול לשלם את החשבונות, כי עוד אין לי כישורים – העולם מקום גדול ומפחיד"...
פרינסטון אינו אלא בובת יד שמולבשת על זרועו של השחקן ג'ונתן רות'. כמו בסומסום, הצוות הוא שילוב של דמויות אנושיות וחבובות, אך באווניו קיו, השחקנים מפעילים את הבובות באופן גלוי. לדמויות יש את התמימות של הבובה, אבל עם הנוכחות הלגמרי רצינית של אדם חי מאחוריה.
המשתתפים במחזה הן וריאציות מבוגרות על דיירי רחוב סומסום. טרקי-פלצת, שנושא דמיון משפחתי לעוגי-פלצת, הוא השכן חולה המין מלמעלה. אריק ובנץ (שבמחזה מתכנים ניקי ורוד) עדיין חיים יחד. בנץ הוא בנקאי השקעות רפובליקאי, וכמו שתמיד חשדנו, הומו מודחק. אריק הוא עדיין מובטל טוב לב ודביל שמתנחל אצל בנץ. פרינסטון וקייט הם צעירים חולמניים, שמחפשים את מקומם בעולם, ומתוך עצלות, שכרות, וחוסר בהירות כללי, מבלים את רוב המחזה בלאבד אותו.
גם כשהמפעילים האנושיים שלהם עומדים בגלוי מאחוריהם ומזיזים את השפתיים, לבובות מותר להגיד ולעשות דברים שלאנשים אסור, והן מנצלות את מלוא טווח החופש האומנותי שעומד לרשותן. "כולנו קצת גזענים", הן שרות בעליצות,"הסיבה שבדיחות גזעניות מצחיקות, זה כי הן מבוססות על אמת: ליהודים יש את כל הכסף וללבנים יש את כל הכוח, ונהגי המוניות הפקיסטניים אף פעם לא מתקלחים".
"האושר בא מלראות את האומללות של אחרים, ולשמוח שזה לא אתה", מנחם הדייר האנושי את בובת פרינסטון העגומה, "זה הטבע האנושי".
"האיטרנט הוא לפורנו", מזמרר טרקי פלצת את להיט המופע. "כולנו שולחים אי-מיילים ומשקיעים במניות, אבל כשאנחנו עם האינטנט לבד, זה בשביל לעשות ביד".
הקטעים הבוטים והאפלים ביותר מרוכזים סביב שתי הדמויות המתבגרות עם פני הבובה המתוקות. הבובה קייט, עוזרת גננת חסודה שחולמת לפתוח בית ספר משלה, משתכרת לילה אחד ונסחפת לסקס חבובות פראי ומאד גרפי עם בובת פרינסטון. היא מאחרת לקום למחרת ליום הגדול שלה בעבודה ומאבדת את משרתה. פרינסטון, ששואף לשפר את העולם, עוזב אותה לאחר מכן מתוך חרדה ממחויבות, נכנס לדיכאון, נשאר שיכור חודש על חשבון ההורים, ומתחיל רומן עקר עם בובה גדולת שדיים בשם לוסי השרמוטה. בנץ מעיף את אריק מהבית, והלה מתדרדר לרחוב והופך להומלס שישן במזבלה. העניינים משתפרים עבורם בסוף, אבל לפני שנהיה טוב, האפשרות שאלו החיים, ואין לזה פיתרון, נשקלת ברצינות.
"לימדו אותנו, שאם נתאמץ אנחנו יכולים לעשות כל מה שאנחנו מחליטים, שאנחנו יכולים להגשים את החלומות שלנו. יש אנשים שזה נכון עבורם", נאנחת הבובה קייטי בשקט, רגע לפני ההתהפכות לסוף הטוב, "אבל לא נראה שאני אחד מהם".