כדורסל מעולם אחר

זכרונותיו של כתב ספורט עברי באמריקה

לפני שבועיים חזיתי במשחק כדורסל בסטייפל סנטר בלוס אנג'לס. היה זה משחק האול סטאר בין המערב והמזרח, שני האזורים המחלקים את ליגת האן.בי.איי לשני גושי קבוצות. המערב ניצח 143-148 במשחק מהנה ביותר, שהפך לקרב ממשי בחמש הדקות האחרונות. קובי בריאנט קלע 37 נקודות, וקווין דוראנט 34 למערב, ולמזרח קלעו אמארה סטודמאייר ולברון ג'יימס 29 נקודות כל אחד. אבל ללברון היה 'טריפל דאבל' כשהוא קוטף גם 12 ריבאונדים ומחלק 10 אסיסטים. היה זה משחק כדורסל שנערך 50 שנה לאחר משחק הכדורסל הראשון בו חזיתי בארה"ב.

 

נהניתי מאד מהאול סטאר וויקאנד, ה-28 במספר בו אני חוזה אישית. את כל האחרים ראיתי בטלוויזיה. התלהבתי מהמשחק ומהאתלטים הטובים ביותר בעולם המשחקים אותו. ראיתי דאנקים שמעולם לא בוצעו לפני כן – דאנק עם שלושה כדורים, ודאנק מעל מכסה של מכונית. מהירות המשחק הייתה מהממת, והניתורים של השחקנים נראו כאילו הם מסוגלים להגיע לתיקרה. אבל לפתע כוסיתי בזיעה קרה. נזכרתי במשחק הכדורסל הראשון שחזיתי בו בארה"ב, ואיתו נזכרתי ברעייתי רינה ז"ל והזכרונות החזירו אותי אחורה בזמן.

 

קוטף 12 ריבאונדים ומחלק 10 אסיסטים. לברון ג'יימס (צילום: רויטרס)

 

סטודנטים צעירים

הגעתי לארה"ב בשנת 1961 עם אשתי רינה ז"ל, סטודנט צעיר בן 24 בוגר מכון וינגייט ומורה להתעמלות עם שנת ניסיון בקיבוץ שער העמקים ובקרית טבעון. המטרה הייתה לעשות את הדוקטורטים – רינה בפסיכולוגיה קלינית ואני בביומכניקה – ולחזור ארצה. היום, מרץ 2011, אני עדיין כאן. אף פעם אין לדעת איך ולאן מתגלגלים חיי אדם.

 

אחרי קבלת התארים בפנסילבניה סטייט יוניברסיטי ב-1969, קיבלנו הארכות לויזות הסטודנטים שלנו בשנה כדי לארגן את החזרה ארצה, שם כבר הוצעו לנו משרות – לרינה בבי"ח בילינסון ולי במכון וינגייט ובטכניון. חודשיים לפני החזרה המתוכננת לישראל רינה חלתה בסרטן דם מהסוג הממאיר ביותר – AML. נאמר לנו שנשארו לה שבועות ספורים בלבד, אלא אם-כן היא מוכנה להצטרף לקבוצה נסיונית של חולי סרטן דם שאורגנה על ידי אירגון הבריאות הלאומי של ארה"ב NIH. היו לנו אז כבר שתי בנות, סיגל שהייתה בת 4 ואפרת שהייתה בת שנה, וכמובן שרינה החליטה להצטרף לקבוצה ללא היסוס.

 

אחרי שלוש שנים של טיפולים נסיוניים בכימותרפיה והשתלת מח עצמות, רינה נפטרה ביסורים רבים. שלושה דברים החזיקו אותה בחיים ונתנו לה את האומץ והכוח לסבול את הטיפולים הנסיוניים: הבנות, הסיכוי הקטנטן שאולי, אולי הטיפולים יצליחו להאריך את חייה, והעובדה שהיא ידעה שהסבל שהיא עוברת בטיפול החדש והבלתי מוכר יעזור לחולים אחרים בסרטן דם. מקבוצת המחקר שלה נוצר הבסיס לתרופות שמשתמשים בהן עד היום, וכן יש לרינה "זכות יוצרים" שבניסוים עליה ועל אחרים בקבוצתה גילו לראשונה שהשימוש במריחואנה עוזר בהתגברות על בחילות נוראיות כתוצאה מהכימותרפיה.

 

מאחר והתחלתי, עלי לסיים את הסיפור: אחרי שרינה נפטרה בנובמבר 1973, הייתי חייב לסיים את שנת ההוראה באוניברסיטת אדלפי בגארדן-סיטי, לונג איילנד. כדי שבנותי, שהיו אז בנות 7 ו-4 לא ירגישו שהן היחידות בעולם ללא אם, הצטרפתי לאירגון נפלא, Parents without Partners, שם פגשתי את גייל, אשה נפלאה ואם לשני בנים, וכמה חודשים לאחר מכן נישאנו, כי בנוסף לאהבה הרגשנו חובה למהר ולהקים בית חדש עבור ילדינו. גייל מייד אימצה את בנותי, הפכה לאם נהדרת עד עצם היום הזה, וההפי-אנד הוא שאנחנו עדיין נשואים, ארבעת ילדינו נשואים באושר, אחת בישראל והשאר ברחבי ארצות הברית, ואנחנו חובקים יחד 14 נכדים ונכדות וארבעה נינים.

 

אין דבר כזה!

כמה שבועות אחרי שרינה ואני הגענו לניו-יורק מישראל, קניתי כרטיס כניסה למשחק בין ניו-יורק ניקרבוקרס לבוסטון סלטיקס. אני עדיין זוכר כיצד השם 'ניקרבוקרס' נשמע לי אז כמו שם של חברת הובלה. האולם אז היה מה שנקרא היום "הגארדן הישן", וכתבתי עליו כבר מאמר כאן לפני כמה שבועות. האולם היה בהצטלבות רח' 50 והשדירה השמינית.

 

מהרגע הראשון הייתי בשוק. לא תארתי לעצמי שישנו כדורסל כזה. עד לאותו רגע הכדורסל הטוב ביותר שחזיתי בו היה של מכבי ת"א עם שחקנים כאברהם שניאור וזכריה עופרי – "התימני הכי גבוה בארץ". גובהו? 1.91 מ', שאז נחשב לענק. מכבי היו משחקים נגד הפועל משמר העמק עם מוטי דניאל, או נגד הפועל מזרע, עם "ענק" אחר שהיה אז הפאוור פורוורד של נבחרת ישראל, ראובן פכר על כל 1.88 המטרים שלו. בנוסף צפיתי במשחקי הכדורסל במכביות ובמשחק ראווה של הארלם גלוב טרוטרס באיצטדיון הכדורגל ברמת-גן על מגרש כדורסל מאולתר. שמעתי שמועות עמומות על משהו שנקרא "אן.בי.איי", אבל בישראל של אז, ללא טלוויזיה וללא סיקור ספורט ראוי, לאיש לא היה מושג בדיוק מה זה.

 

אני עדיין מסוגל לשחזר את הרגשתי מאז. לי היה זה משחק שמייד עטף אותי במין הילה, בענן שנלקח מכוכב לכת רחוק, מסוג הדברים שלא יודעים על קיומם עד שהעינים הרואות מעבירות את המסר למוח, ולפתע מתברר שהפלא הוא ממשי, הוא קיים, והוא קורה לנגד עינייך.

 

אני זוכר שמייד בתחילת המשחק ראיתי שחקן צנום בשם ג'וני גרין עולה לסל כאילו במעלית, ומשחיל את הסל הנהדר ביותר שראיתי בחיי. "ראית את הדאנק?" שואל אותי בהתלהבות צופה שישב לידי. הייתה זאת הפעם הראשונה ששמעתי את המילה. "רגע", עניתי לו, "תן לי זמן להתרגל ולהבין מה הולך כאן!" צבטתי את עצמי: האמנם? האמנם יכול בן אנוש לנתר כה גבוה?

 

בהפסקה ירדתי למזנון לשתות כוס קולה ולהירגע מעט. הייתי חייב לעכל מה שראיתי: כדורסל הנוגד את כל מה שידעתי וכל מה שלמדתי בוינגייט. כדורסל של קוסמים בעלי שליטה מוחלטת בגופם ובכדור. זריקות בג'אמפים ממרחקים אדירים שלא הייתי רגיל אליהם, והכדורים נכנסים אחד אחרי השני, "סוויש" ועוד "סוויש", ועוד "סוויש" עם ניתורים שנראו כאילו לשחקנים יש קפיצים ברגליים.

 

המשחק הסתיים בניצחון סלטיקס 134-108. היו להם כבר אז את השחקנים הטובים בעולם, כולם כאחד כבר ממוקמים בהיכל התהילה של הכדורסל: ביל ראסל, בוב קוזי, סם ג'ונס, קייסי ג'ונס, פרנק רמזי, תום היינסון, אלי שרמן. גם לניקרבוקרס – סליחה, לניקס – היו שחקנים שהיום הם בהיכל התהילה: ווילי נאולוס וריצ'י גוארין.

 

אני כתב

חזרתי לדירתנו ברחוב 77 וברודוויי ואמרתי לרינה שאני בשוק, שחזיתי במשהו שאינו מהעולם הזה. "רינה", אמרתי לה, "אני רוצה לכתוב מאמר על המשחק!" הצהרה מפתיעה בהתחשב בכך שכישרון הכתיבה שלי עד לאותה נקודה התבטא במכתבים שהצהירו לא יותר מ"רינה, אני כל כך אוהב אותך ומתגעגע אליך". אם כי זיכרון ילדות מכיתה ד' או ה' של בית הספר היסודי בבת-גלים הכיל את דברי אחד ממורי – קווינט היה שמו – שאמר לאמי: "יש לך בן עצלן ופרחח. אבל דבר אחד טוב יש בו: יש לו כשרון כתיבה!". המשפט הזה נשאר אתי עד היום הזה.

 

הוצאתי בלוק כתיבה צהוב, נתתי כותרת "כדורסל מעולם אחר", ולמעשה כתבתי את המאמר כמכתב לחברי בארץ, המתאר מה שראיתי ובמה חזיתי. על המעטפה כתבתי "חדשות הספורט", תל-אביב, ישראל, ושלשלתי את המעטפה עם בול של דואר אוויר. בעלי העיתון, שהיו חלוצי עיתונות הספורט בישראל של אז – נחמיה בן אברהם, אלכסנדר אלכסנדרוני, יזהר ברנר, ישראל פז, יהודה גבאי, וישראל ארזי – לא ידעו מי אני, ואני לא הכרתי אותם. עד היום איני מבין מהיכן אזרתי עוז והיכן מצאתי את החוצפה לכתוב מאמר ספורט לעיתון שאיש מעורכיו לא הכיר אותי.

 

בקלחת הלימודים והעבודה (שוטף כלים במסעדות ישראליות, נהג מונית, מנקה חלונות, מה לא) שכחתי מכל העניין. חודש אחר כך – שבועיים דואר אוויר לישראל של אז, ושבועיים חזרה – מגיע עיתון מגולגל. אני תוקע מבט, ורואה על עמוד השער, באותיות של קידוש לבנה, מאמר עם הכותרת "כדורסל מעולם אחר", ומתחתיה "מאת כתבנו בארה"ב מנחם לס". איש לא שאל אם אני רוצה להיות כתב. איש לא התעניין מי אני. איש לא הודיע לי אם אני כותב בתשלום או בחינם.

השאר, "כמו שהחברים שלי באור יהודה אומרים", זה היסטוריה.