אריק לייט או אהוד העצבני?

התלבטויות נפש של בוחר מהצד השמאלי של המפה: האם להצביע בעד ברק שלא ממש אוהב אותי, או עבור שרון, שעכשיו מנסים למכור אותו בתור דוד טוב לב שהתרכך ושינה את דרכו? הקול הצף של ynet יתלבט בשבועות הקרובים יחד איתכם

אני שמאלני מסכן. אהוד ברק, האיש שלי בראשות הממשלה, הוא טירון פוליטי עם כוונות טובות כדודה של האגודה למען החייל ויכולת ביצוע של נמלה דרוסה. מצד שני, לוחש לי דוד זקן ועייף-מבט בשם אריק לבוא אליו ולנוח על ברכיו. אני לא רוצה לדבר על, עם ודרך אריק – מבעד לאדי הזמן המערפלים אני עדיין זוכר לו משהו מפשעי לבנון – אבל אריק, הוא קורא לי לבוא. הוא מכוון אלי. הוא רוצה אותי, את השמאלני המסכן והנבוך. כשהוא שולח לערפאת מברק ברכה לרגל עיד אל-פיטר, הוא ממען אותו למעשה אלי; כי מה איכפת לערפאת. אבל לי, שמאלני מסכן, נבוך ומבולבל, זה דווקא מזיז משהו. אריק התרכך? אריק הזדקן? אריק לייט? מי יודע.

הנה מה שאני אומר לעצמי: אולי משהו זז באריק. אולי זה לא אותו האריק. בגין הלך, לילי הלכה, גם החווה כבר לא גליק גדול. מסכן, אריק. רואים שעצוב לו. וחוץ מזה, הנה מחשבה קצת בוגרת יותר: גם רבין, רבין-"לשבור להם את הרגליים"-רבין, הפך לאיש שלום באחרית ימיו. גם בגין – בגין מהכיכרות – עשה לנו שלום. כלומר, כל מי שלבסוף קמו ועשו מעשה במקום הזה לא נהנו בהכרח מעבר נקי, פייסני ושוחר-שלום, להיפך; לאחר ששנאו, ונלחמו וכבשו ושיחררו ושילמו את המחיר, החכימו. או התמתנו. הוא הזדקנו. או משהו – משהו שאולי קורה או יקרה גם לאריק? אני אדם אופטימי.

אבל אני גם שמאלני מסכן, מבולבל, נבוך ומצונן. אהוד ברק, האיש שלי בראשות הממשלה, לא אוהב אותי או אף אחד אחר. הוא עצבני, נוירוטי וזעוף, ממהר לעלות לטונים גבוהים, שש אלי קרב (ובלבד שיהיה מול ניסים משעל), ומידת האמפתיה והחום האנושיים הנושבים ממנו זהים לאלו המגיעים מממיר הכבלים שלי. מה הפך את ביל קלינטון למנצח כנגד כל הסיכויים? מה הפך את ריצ'ארד האץ' לזוכה ולשורד הסופי ב"הישרדות"? מה השאיר את רונלד רייגן, שבר-כלי, שתי קדנציות בבית הלבן? היכולת להיות אנושיים, גם אם למראית עין בלבד; קלינטון והאץ' ורייגן צוחקים בקלות, בוכים כשצריך, נהנים ממידה סבירה ומעלה של אירוניה עצמית, מתקשרים עם כולם, ועושים עצמם דואגים לרווחת כולם. להיות אנושי, זו הקרקעית עליה יקימו כל מגדל. אהוד ברק? אהוד ברק שייך יותר למשפחת אל גור; קצת על-אנושי מדי. זה טוב לעסקים וזה לא טוב לכלום. יותר מכפי שאנחנו מתאווים לירושלים שלמה ואבנים קדושות, אנחנו רוצים – סליחה על ההתפרצות – אהבה ותשומת-לב. מקלינטון נשבה אהבה – אהבת-חיים ואהבת-אדם גורפת. מאהוד ברק מנשבות רוחות הצפון, ואני מצונן.

ואריק? אריק בירך את ערפאת לרגל עיד אל-פיטר. אני מוכרח להודות שזה חימם קצת את לבי, וזה לא מעט בימים כאלה. אריק לא מדבר הרבה כרגע, נדמה שהאנרגיות הקרביות הוותיקות קצת שככו אצלו, כל הופעתו העכשווית אומרת איזו מינוריות סולידית של מי שראה כבר הכל פעמיים, סחב מספיק עיזים על הגב ויודע טוב יותר מכולם. מבלי למצמץ תימרן את ביבי אל מחוץ למשחק. מבלי שנרגיש הוא רוכב על "רק שרון יביא שלום", סלוגן שמבחינה מתימטית טהורה אמור להישמע כפרדוקס חיזרי כמעט, וכרגע נשמע בגבולות הסביר, לא סוף העולם. כי לך תדע; הייתם מהמרים, בטרם נבחרו לקדנציות הרלוונטיות, כי רק בגין ורבין יביאו שלום?

אוי לי ורע לי, שמאלני מסכן, מבולבל, נבוך, מצונן ומאותגר פוליטית שכמותי. מה אצביע? רק שלום יביא שלום, ורק ברק יביא מרק, והקוד הגנטי שלי לא ממש איפשר עד היום הפקדת פתק עם שמו של מועמד ליכוד לראשות הממשלה. קיראו לי מהיום קול צף. בבחירות הקרובות אני כל מה שחשוב.