פנים וגם פה

כמו קומנדו הסברה, נחתו חברי משלחת מקצועית ומיומנת בארה"ב ויצאו למסע בין הקמפוסים, שבו הציגו את הפנים המגוונים של ישראל והסבירו בהצלחה, למה אין בה אפרטהייד

יולי אדלשטיין, השר לדיפלומטיה ציבורית ולענייני התפוצות, ועוזי לנדאו, שר התשתיות, שמחו לפגוש זה את זה במוצאי שבת בלובי של ארט אודיטוריום, במנהטן. שני השרים החליפו חוויות מביקוריהם ביבשת וגילו שעברו חוויות די דומות בכל הקשור ליחס לישראל. שלושה ימים לפני שהתפרסם הסקר המקיף של רשת בי.בי.סי, שנערך ב-27 מדינות וקבע שישראל היא אחת המדינות הכי שנואות בעולם, המצב באמריקה, התרשמו השניים, אינו דומה לזה שבשום מקום אחר. לנדאו סיפר איך פירגנו לו באוניברסיטת UCLA, אדלשטיין שיתף איך משלחת ההסברה הצעירה ששיגר לבתי “הלל” באוניברסיטאות האמריקאיות הצליחה להרשים את כל שומעיה הצעירים ואיך עמדה במשימה לשנות את הדימוי הישראלי, בעקבות שבוע “האפרטהייד” המבקר את המדיניות הישראלית, המתקיים בקמפוסים בימים אלה. המסקנה המשותפת של שני השרים הותאמה לאותה מנגינה שהלחין שר החוץ, אביגדור ליברמן: לא להתנצל על קיומנו, לא להתכופף, לעמוד בגאון ולהסביר, לספר מי אנחנו, כמה אנחנו נהדרים, כמה מדינת ישראל נפלאה. מיתוג ישראל הפך לנשק הלא-סודי החדש של קו ההסברה הישראלי, והתוצאות בשטח, כך אומרים במשרד התפוצות, מוכיחות שהוא עובד.

 

ביום ראשון בערב, כשעה לפני תחילת ההופעה של “הדג נחש” באודיטוריום של ברוך קולג' בלקסינגטון ורחוב 24, בפני קהל של כ-1,200 סטודנטים, כינסה הקונסוליה הישראלית מסיבת עיתונאים בקומה השניה של בניין הקולג', כדי להשיק פרויקט הסברה חדש. את העיתונאים שהוזמנו לאירוע קידמה שורה של חשובים ביניהם השר אדלשטיין, הקונסול בניו-יורק, עדו אהרוני, מנכ"ל ועידת נשיאי האירגונים היהודים, מלקולם הונליין, נשיא האירגון לקשרי קהילה, מייקל מילר, קונסול התקשורת, יואל ליאון, וג'ניפר פאלק, העומדת בראש מיצעד ההצדעה לישראל. החבורה המכובדת התכנסה כדי לספר על היוזמה החדשה של קמפיין Celebrate Israel, אליו חברו לשכת השר וראשי האירגונים היהודים. מטרת הפרויקט היא לאפשר לתושבי ניו-יורק לחבור יחד ולחגוג את ישראל, הסבירו.

 

גם אני ישראל. רנדא שיבלי (משמאל) עם בקי גריפין (צילום: שחר עזרן)

 

“הלילה אנחנו חוגגים את מה שיש לנו להציע לעולם”, הכריז אהרוני. מצב הרוח בחדר היה מרומם, כשבין המנהיגים ישבה גם בקי גריפין, חברת המשלחת שהייתה לבושה בחולצה עם לוגו גדול שהכריז: “הפנים של ישראל”. השר אדלשטיין סיפר על חברי המשלחת, צעירים ישראלים ממגזרים ורקעים שונים, שבאו לספר על ישראל שהם מכירים. “כשאני נוסע במונית בניו-יורק עם צעיר אתיופי מהמשלחת, והנהג אומר, 'לא יכול להיות', כשהוא שומע שהבחור מישראל, אני משוכנע יותר מתמיד, שההנחה שלנו, שאנשים לא מכירים את ישראל, נכונה. הפעילות הזאת יכולה להכניס מחשבות לאנשים, לגרום לאחדים מהם להגיד שהמצב יותר מורכב ממה שחשבו”, אמר השר. מלקולם הונליין הבהיר בלהט ששבוע האפרטהייד לא יצליח, משום שהוא בנוי על שקר. “ישראל היא הכל חוץ ממדינת אפרטהייד”, הכריז הונליין, “הצעירים האמריקאים לא קונים את זה”. זה היה הרגע של ג'ניפר פאלק לבשר על אירוע "היסטורי": שינוי שמו של מצעד ההצדעה לישראל, שימלא את השדירה החמישית בחמישי ביוני, ל-Celebrate Israel. מייקל מילר, העומד בראש JCRC, אירגון קשרי הקהילה היהודית, הדגיש כמה חשוב שיהיה קשר בין הסטודנטים הישראלים לקמפוסים האמריקאים, ובקי גריפין גוללה את ההצלחה הגדולה של הביקור בבוסטון ושל המפגשים המרגשים שהתקיימו באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. “אין לנו יחסים דיפלומטים עם מדינות ערביות, אבל המפגשים הוכיחו שאפשר לדבר עם הצעירים שלהם”, אמרה. “פגשנו צעירים מקטאר וערב הסעודית ודיברנו אתם. בסופו של יום כולנו אותו דבר. הדרך הכי טובה להסביר את ישראל זה לבנות ידידות, לספר סיפור אישי, כי בפעם הבאה שהם יראו חייל ישראלי בטלוויזיה, הם יזכרו בישראלים שפגשו בקמפוס”.

 

ליד גריפין, בקצה השורה, תפס מקום גם מיסטר הדג נחש, הידוע בשם הבמה שאנן סטריט. ”ד”ר שאנן בשבילך”, כמו שהודיע. הלהקה הישראלית המפורסמת, שהגיעה לסיבוב הופעות באמריקה, נרתמה לסייע לקמפיין שיפור הדימוי הישראלי, אותו מוביל שר התפוצות. אבל לכתב הרוסי, שלמד באותו אירוע מי הוא כוכב הרוק הישראלי המפורסם שיושב מולו, הייתה שאלה מקשה: "אתה זמר רוק", אמר, "רוק זה נגד המימסד, אז איך זה שאתה יושב בשולחן אחד ליד נציג הממשלה?"

 

שאנן לא היה מוכן לשאלה. הוא התחיל להגיד שהדג נחש נוגעים גם בנושאים הקשורים לישראל. אבל, הוא מיהר להוסיף, "ברוב השירים שלנו יש ביקורת. אני לא זוכר שתמכתי בממשלת ישראל אי פעם. אנחנו מתמודדים עם קונפליקט קשה ואנחנו סובלים מזה. אני כאן כי ביקשו אותי, לא בגלל שאני תומך במישהו”.

 

בסיומה של מסיבת העיתונאים ירדו כולם לאולם של ברוך קולג', כדי לדבר עם הצעירים שהמתינו להופעה. את הטקס שבו העניק חבר מועצת העיר מגן כבוד לשר אדלשטיין, הינחה הרב ג'ו פוטשניק, מוועד הרבנים של ניו-יורק. אחרי הברכות והנאומים, הכריז פוטשניק על הדג נחש, שעלו בקלילות לבמה. בתוך שניות נעמד הקהל על הרגליים. הרבה עברית נשמעה באולם, כשמאות הצעירים שרו בלהט את כל מילות השירים בלי צורך בשירונים. בכסא שלידי ישב אסף פלגי, ישראלי שסיים את הלימודים כאן לפני 11 שנים. הופעה בחינם של הדג נחש זה דבר נדיר, הסביר, כך שהוא מייד אישר את השתתפותו כשקיבל אי-מייל המודיע על האירוע הלאומי וההופעה שנלוותה אליו. הם יודעים מה הם עושים שם, בחמ"ל ההסברה. גם חבר אגודת ידידי “אור”, האירגון לפיתוח הנגב, הגיע כדי לראות את הלהקה הישראלית הפופולארית, יחד עם החברים מ”דור חדש”.

 

הקמפיין הכי טוב

אריאל הלוי (36), בוגר המרכז הבינתחומי בהרצליה (תואר ראשון במימשל ודיפלומטיה, תואר שני בלימודי ביטחון לאומי ומלחמה בטרור), שיסד לפני כשמונה שנים את חברת "דיבייט" עם חברו, גור ברסלבי, חזר נפעם ממסע ההסברה בצפון אמריקה. ההכשרה שהעבירו אנשי "דיבייט" למשתתפי מסע ההסברה הוכיחה שהיא עובדת. הלוי מריץ בהצלחה את החברה להדרכה ויעוץ, המתמחה בתקשורת בין אישית, השפעה ושיכנוע. את הידע להתדיין רכש אריאל במועדון הדיונים של המרכז הבינתחומי, המקיים ויכוחים בקשת רחבה של נושאים. הלוי סיפר שכבר שימש במשלחות הסברה בעבר, אבל המשלחת הזאת, שיתף, היא המשלחת הראשונה שבאמת עשתה את ההבדל בשטח. ”אני חושב שהשר לדיפלומטיה ציבורית הבין את הפוטנציאל וכל הכבוד לו שהוא לקח על עצמו את הפרויקט”, אמר בשיחת טלפון, יום אחרי שחזר לארץ. ההתמחות של הלוי וצוות החברה, הוא מסביר, היא המרת ידע אינטואיטיבי לידע מתודולוגי. “יש חוקיות מאחורי דברים שעובדים. אנחנו ממפים אותם ומלמדים אותם”. על התהיה שלי, עד כמה יכולה משלחת כזאת, שמגיעה לסיבוב של עשרה ימים, ליצור שינויים משמעותיים, בחר אריאל להביא כדוגמה את הביקור שלו באוניברסיטת קולומביה, בניו-יורק.

 

כמו קומנדו הסברה. חברי המשלחת הישראלית (צילום: שחר עזרן)

 

”הייתי בשבוע שעבר באוניברסיטת קולומביה וראיתי שם את החומה שהם בנו באמצע הקמפוס וגם את המיצב של הבחורה הישראלית, על היחס הלא אנושי של החיילים הישראלים לפלשתינאים. היה מדכא לראות שבקמפוס מוביל בעולם יש מיצב על ישראל כמדינת אפרטהייד. נכנסתי לשיחה עם המארגנים של המיצב. בהתחלה הם לא רצו לדבר איתנו. התחלתי בשיחה עם בחור מצרי, ואחת המארגנות, בחורה ערביה, עברה לידנו ושאלה אותו בערבית, למה הוא מדבר איתי. הוא ענה לה שזה בגלל שאני מדבר בנימוס ושואל שאלות. עשרים וחמישה אנשים התקהלו סביבנו ובסוף השיחה הוא אמר, 'נו, בסדר, אז ישראל היא לא מדינת אפרטהייד, אבל, א', ב', ג', לא בסדר שם'. בשלב מסוים הגיעו ישראלים, הם היו המומים שפעם ראשונה הוויכוח לא נגמר בפיצוץ. היה שם גם בחור איראני ששמח לשמוע את השיחה”.

 

מה האסטרטגיה שלכם?

“יצרנו שבעה עקרונות להסברה, בהם אנחנו עושים שימוש באנלוגיות, משתמשים במצבים מחיי היום יום כדי לפשט ולהסביר מצב נוכחי הקיים בישראל. היה לנו מזל עם האנשים שבחרנו למשלחת. הם השיגו תוצאות מדהימות. במשלחת היו נציגים של הקהילה הגאה, שהעבירו מסר שלהיות ליברלי זה לא להיות אנטי ישראלי. הייתה ערביה מוסלמית, שמקדמת פרויקט שירות לערביי ישראל, שאמרה שהיא גאה בישראל. הייתה אתיופית שסיפרה שחצתה מדבר כדי להגיע לישראל, שהפכה לה לבית”.

 

איזה עוד התמודדויות עברתם?

“כשהגענו לברוקלין קולג', הכינו אותנו שיש שם מרצה ששואל שאלות קשות. הוא באמת שאל

שאלה אחת ואחריה לא שאל יותר”.

 

מה הוא שאל?

“אם אנחנו כל כך סובלנים, איך אני מסביר את מכתב הרבנים שקראו לא להשכיר דירות לערבים. אמרתי לו שהוא צריך לשאול איך ישראל כמדינה התמודדה עם התופעה. התקשורת ביקרה בחומרה, הייתה מחאה ציבורית נגדם, מה שיצר הזדמנות עבור הציבור הישראלי לבטא מחאה נגד המכתב. כהנא, שהיה מפלגה יהודית נפסל לבחירות, כי הוא פעל נגד הדמוקרטיה. לפני חצי שנה נסעה ללוב משלחת של חברי כנסת ערבים ובראשם אחמד טיבי, כדי לחגוג עם מועמר קדאפי. למרות שהם נסעו לארץ אויב, שזאת עבירה על החוק, כנבחרי ציבור של מיגזר ערבי הם לא הועמדו לדין. יש לנו שופט עליון ערבי ו-13 שופטים ערבים.

 

נכון שיש עוד מה לתקן, אבל ישראל היא דמוקרטיה. בהאנטר קולג' יש מיפגן גדול בשבוע האפרטהייד, והם תולים על החלונות את דגלי פלשתין שאפשר לראות מהרחוב. אבל כשסטודנטים יהודים רצו לפרסם בקולג' פוסטרים עם נתוני השוואה בין זכויות אדם בישראל לבין מדינות אחרות, הנהלת הקולג' לא אישרה בטענה שמדובר בחומר מתסיס. הסטודנט הישראלי והיהודי מוצא את עצמו כל הזמן תחת התקפות. משלחת כמו שלנו נותנת להם חיזוק. באוניברסיטת ראטגרס, פגשנו סטודנט, גיי יהודי, שאמר לנו שהוא כל הזמן סופג ביקורת על זה שהוא תומך בישראל. נדב, חבר הקהילה הגאה בישראל, הציע לו לספר על אירגונים ממשלתיים בישראל, שמסייעים לגייז פלשתינאים שבורחים מעזה”.

 

חזרתם לישראל והזירה שוב נותרה לבד. לא קצת מעט מידי ומאוחר מידי?

“אני במהותי אופטימי בקטעים האלה, אני רק אומר שצריך להשקיע עוד כלים ומשאבים. כל המהפכות התחילו באחד ועוד אחד. אני מאמין שכל בן אדם שהשפענו עליו לא יחזור אחורה. היום קיבלתי אי-מייל מסטודנטית ששואלת מה היא צריכה לעשות כדי שנחזור. היא כותבת שזה קמפיין ההסברה הישראלי הטוב ביותר מזה עשור”.

 

גם אני פנים

רנדא שיבלי (31), מוסלמית תושבת כפר ערבי הסמוך להר תבור, הודתה שהיא מאוד חששה בהתחלה מהביקור כחברת המשלחת. רנדא, בוגרת לימודי הנדסה סביבתית בטכניון והמפקחת של חברת החשמל על תחנת הכוח חיפה, קיבלה תמיכה מההורים והאחים, שבחירתה למשלחת הביאה להם גאווה גדולה.

 

איך היה המפגש עם סטודנטים ערבים או מוסלמים?

רנדא: ”בקמפוס של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון פגשנו חבר'ה מקטאר ומסעודיה. בהתחלה פניתי אליהם באנגלית ואז עברתי לערבית. הם חשבו שאני יהודיה, אבל הסברתי להם, שאני ערביה מוסלמית כמוהם. סיפרתי להם על החיים שלי בישראל. בסוף השיחה אמרה לי סטודנטית מסעודיה, שהיא מאמינה במה שאני עושה”.

 

איך את מתמודדת כשעולה נושא האפליה נגד מיעוטים בישראל?

“נכון שיש אפליה נגד מיעוטים, אבל אי אפשר להגיד שאין שיפור. אני באופן אישי קיבלתי הזדמנות מאוד שווה לעבוד בעבודה גברית מאתגרת. התקבלתי כשווה. הם היו מופתעים לשמוע, למרות שהם אמרו שהם יודעים שישראל היא מדינה דמוקרטית. הצעירים של היום חושבים על דברים אחרים. הם רוצים לחיות בשקט, להתקדם בחיים, כמוני וכמוך, צריך למצוא דרך לחיות ביחד”.

 

נחשפת לסטריאוטיפים?

“היו אנשים ששאלו אותי אם אני חיה באוהל, אם הגברים שלנו מתחתנים עם שלוש נשים. היו שרצו לדעת איך אני ישראלית, אם אני לא שרה את 'התקווה'. סיפרתי להם שיצאתי מחברה בדווית סגורה והיום אני עצמאית, חיה כמו שאני בוחרת. זה לא דבר טריוויאלי במדינות ערב. על 'התקווה' אני מסבירה, שאף אחד לא מכריח אותי לשיר את ההימנון הזה, שיותר קשור לדת היהודית. זה לא אומר שזה מוריד את תחושת השייכות שלי למדינה”.

 

למרות ההצלחה של הסיור שלכם, זה נשמע כמו טיפה בים.

“צריך להתחיל מאיפה שהוא וככה זה מתחיל. בסיור הזה היו אנשים שעברו לידי ולא רצו להסתכל לי בעיניים, כי אני הפנים של ישראל. אבל כשאת מצליחה לעצור אותם לדקה, לדבר אתם, לספר על עצמך, זה עושה את ההבדל”.

 

איך היה לחזור הביתה?

“נסענו מוושינגטון די.סי לניו-יורק והיינו צריכים להמשיך לשדה התעופה ניוארק, בניו-ג'רזי, כדי לתפוס את הטיסה לישראל. זה היה ביום ראשון וכל היום ירד גשם זלעפות. לקח לנו זמן למצוא את הסאבוויי, אבל בסוף הכל הסתדר והגענו. נורא כיף לחזור הביתה, יש שמש, עננים, ים. אני גרה בחיפה ליד הים”.