לאנשים שונים יש הגדרות שונות לכיף. יש כאלה שאוהבים לעשות צניחה חופשית. יש כאלה שאוהבים ללכת לקולנוע. יש כאלה שאוהבים לאכול דברים אקזוטיים. גם לאמנדה פוטי, סטודנטית אמריקאית יש את הכיף שלה. הכיף הוא לעמוד בתור מול החנות של אפל, במשך 41 שעות, לישון רק בשלוש מהן, לקפוא מקור, להישטף על ידי הגשם ולחלוק את הדונאטס שלה עם מישהו אקראי שפשוט עבר ברחוב.
נשמע כמו בילוי מצוין. כי באמת, מה כבר אפשר לעשות במנהטן השוממת והמשעממת במשך כמעט שתי יממות. מוזיאון וחצי? הצגה בברודוואי? הרשו לאמנדה לפחחח - אלה דברים משעממים ומיותרים. וגם אפשר לראות הכל באינטרנט. אבל בשביל אינטרנט צריך מחשב, אז פוטי עמדה נחושה וחיכתה וחיכתה וחיכתה, שיצא סוף סוף אייפד 2. זהו מחשב הלוח שיש עליו הייפ מטורף - וכולם מצפים לו מהשניה שהאייפד הראשון הפך להיות מיושן. כלומר מהרגע שהאייפד הראשון יצא.
בסוף היא מכרה את המקום שלה בתור שלה ב-900 דולר - והאמת שאפשר לצחוק עליה, אבל זה הרבה כסף בשביל עבודה של יומיים. בארצות הברית, מתברר שצריך למכור תורים. משום מה, בחברה הפרמיטיבית הזאת אי אפשר פשוט לשמור את התור מאחוריך לחבר שהיה פה הרגע, והשאיר את העגלה, ורק הלך שניה להביא שקית אורז וקריסטל תות. בכל מקרה, מה היא תעשה עכשיו? תקרע את העיר? שוב - פחח. היא חושבת על שני דברים שלא נשפוט איזה מהם הצעד הנכון ואיזה לא: מקלחת ארוכה, ולקנות כרטיסים לליידי געגע.
בטכנופובי מבקשים שאם היא יכולה אחרי המופע, כשהיא חוזרת, שתעמוד פה רגע עד שיצא האייפד 3. אנחנו תוך דקה, שתיים, שנה חוזרים ומשחררים אותה.