תפסיקו להאשים את אמא - ותתחילו לקחת אחריות

בשנים האחרונות יש לנו נטייה להאשים את ההורים, בעיקר את אמא, בכל מה שקורה לנו בחיינו הבוגרים. אך כדי לחיות חיים מלאים ולהיות הורים טובים יותר בעצמנו אנחנו צריכים להפסיק להאשים, להתחיל לקחת אחריות ולזכור שילדות מושלמת קיימת רק באגדות

עד מתי יהיו לנו טענות כלפי ההורים שלנו? מה נוכל לעשות כדי שילדינו לא יהיו מלאי טענות כלפינו? מאיפה קיבלנו את הרעיון שאמהות אידיאלית משמעה הֲכָלָה, הבנה וסיפוק של הצרכים והרצונות בכל רגע נתון? אולי בחוויית הרחם, או במיתוס גן העדן? המקור של האכזבה הידועה מראש היא בציפייה שאמא (ואבא) תהיה תמיד אמא אדמה: שופעת, סבלנית, מזינה.

 

אמא אשמה בכל

ספרות הילדים מתמודדת עם סוגיית האם המושלמת בצורה מעניינת: האמא הטובה, כדי שתישאר כזאת טובה וטהורה, חייבת למות. האמא הרעה היא רק אמא חורגת, הרי אמא "אמיתית" לא תדרוש מביתה שתנקה את החדר, ועוד פחות מכך תכעס עליה אם לא ניקתה אותו! רק אמא חורגת עושה דברים "נוראיים" כאלה. אפשר לומר שעל פי ספרות הילדים הקלאסית "אמא טובה היא אמא מתה".

 

את המכה הבאה ספגה האמהות מהתפיסה ההתפתחותית הפרוידיאנית. פרויד, שבגאונותו הבין שהאישיות מתעצבת בילדות המוקדמת, ייצר קשר סיבתי-דטרמיניסטי בין הילדות לבגרות. כל בעיה שיש לאדם היא בעיה פסיכולוגית שמקורה בכשל, בחסך או בטראומה בילדות. והילדות היא בעיקר - אמא.

 

ההשלכות של תפיסה זו הרסניות ומרחיקות לכת. אמהות אשמות בכל מה שקורה לילד שלהן בבגרותו. כשמספרים על מישהו שהפך לפושע כי הייתה לו ילדות איומה אנו מהנהנים בהבנה, והעובדה שהילדות הזאת קרתה לפני 40 שנה לא מפריעה לנו בכלל. אבל לא כל מי שהייתה לו ילדות קשה הופך לפושע או אדם שאינו מתפקד.

 

בחרת לפתח קריירה: את אשמה?

התוצאה של הקו הזה, הסיבתי, הוא אובדן עמוד השדרה ההורי: מטרת ההורות הוחלפה מהכנת הילד לחיים ליצירת גן עדן מדומה, ילדות מאושרת, נטולת טראומות וחסכים.

 

אין דרך טובה יותר לרוקן אדם מכוחותיו, מאשר לגרום לו להרגיש אשמה ובושה. הדתות עובדות על זה מאות שנים. תראו מה קרה לאישה כשחונכה להתבייש מהמיניות שלה? יש דרך טובה יותר לשלוט בה?

 

אותו דבר קרה לגבי האמהות - את אשמה. אם בחרת לפתח קריירה, עלייך להרגיש אשמה על כך שאת מזניחה את הילדים. אם בחרת להישאר בבית, תואשמי שהקרבת את עצמך למען הילדים במקום לפתח את עצמך ולכן את ממורמרת (כי לא זכית להערכה ולהכרה).

 

לקחת אחריות על העתיד

ילד נולד עם צרכים פיזיים ורגשיים עצומים, ואת מילוים הם רוצים - מאמא. אם אמא לא יכולה, רוצה או מצליחה למלא אותם, הצרכים הרגשיים האלה עוברים הלאה לאבא, לחברה, לחבר, לבעל או לבוס, רק כדי לגלות שגם הם לא יכולים למלא אותם.

 

כשהצרכים הבסיסיים לא התמלאו בילדות המוקדמת האדם נותר עם פגיעה, חור שחור וסוג של עצב שילוו אותו כל חייו.

 

אני לא מומחית לפיזיקה, אבל מסרטי מדע בדיוני למדתי שכדי שחור לא יבלע אותך, כדאי מאוד להתרחק ממנו. אבל כן למדתי פסיכולוגיה, והגישה של אלפרד אדלר מחוברת לחיים כפי שהם, לא לסיפורי לה-לה לנד. החיים הם גם יפים וגם קשים, ואתגר ההורות הוא לגדל ילד עם יכולת טובה להתמודד עם החיים. אתגר ההורות כרוך בשלוש משימות: לפתח בילד תחושת שייכות וערך, לפתח בילד תחושה חברתית ולאמן אותו לחיים.

 

אנו אנשים עצמאיים ובוגרים שאחראים על גורלנו מעבר לנסיבות. במה שקרה בילדות יש משהו כואב ועצוב. כאב בילדות נחלק ל"רעב" (הזנחה על סוגיה, כולל פינוק יתר, חוסר מגע או חום וכדומה) ו"רעל" (אלימות פיזית או מילולית, ניצול, ביקורת מתמדת וכדומה). מה שקרה, או מה שלא קרה, כואב מאוד וחשוב לנו שהתחושה הזאת תקבל הכרה ותוקף.

 

אבל מה שבאמת עצוב הוא שהרבה אנשים ממשיכים לשחזר בחיים שלהם את אותו תסריט: אם הזניחו אותם, הם מזניחים את עצמם. אם הכו אותם, הם נצמדים לאנשים שממשיכים "להכות אותם". את השחזור הזה אפשר להפסיק, קודם כל על ידי החלטה לקחת על עצמנו את ההורות שלנו, להתחיל להיות הורה מיטיב לעצמנו. יש לנו בחירה: עלינו לקבל שהורינו לא היו כפי שרצינו או שהיינו צריכים, ולהשלים עם זה.

 

צריך לקבל, אני מדגישה, ולא לסלוח. ב"לסלוח להורים" יש הרבה יהירות, מעין חנינה מלמעלה. צריך כאן הבנה לכך שהורינו היו המיטב שיכלו להיות. אם יכלו יותר היו עושים יותר, או עושים אחרת. זה מה שהיה, זה מה שיש.

 

הבחירה שלנו היא בין לחיות חיים של סבל ואכזבה, שבהם אנו משמשים אנדרטה לכישלון ההורים, ואנחנו נורא מסכנים אבל עוד יותר צודקים, או להיות פרו-אקטיביים ולחיות חיים של משמעות ושל ערך, חיים שבהם כשנסתכל במראה נהיה מרוצים ונצטרך להודות שאימא עשתה משהו נכון, ושהכל בחיים - הודות לאמא.

 

ועכשיו, לתכל'ס

• עלינו להכיר שהצרכים שלנו עצומים ולעולם לא יסופקו במלואם על ידי אף אחד.

 

• לא לתת ל"אין" להשתלט על ה"יש". לפעמים נרגיש לא טוב, שלא רואים אותנו. זה נכון, אפשר לכאוב קצת את מה שאין, אבל חשוב לעצור, להכיר ולהוקיר את מה שיש: את כל הטוב שסביבנו.

 

• לא ללכת לטיפולים שמאשרים את מסכנותנו תוך האשמת ההורים. טיפולים אלה מוכרים אשליה שאכן יש אמא מושלמת (הפסיכולוגית) אשר לגמרי מבינה וקשובה (בסכום סמלי של מאות שקלים). הרגרסיה לא קידמה אף אחד, ועוד פחות רצוי לשלוח את הילדים שלנו לטיפולים כאלה.

 

• להפסיק לנסות לקבל מההורים את מה שאין להם. על זה אומרת הפסיכולוגית זיוית אברמסון שמאז משה רבנו לא נרשמו הצלחות נוספות בהוצאת מים מהסלע.

 

• לקבל בהבנה שההורים שלנו היו מה שהם יכלו להיות. ממקום של קבלה אפשר להשלים עם מה שהיה, ומשם לעזור להורים בסוף דרכם ולהיפרד מתוך קרבה.

 

• להגדיר מהם עבורכם חיי משמעות וערך, ולקחת אחריות לחיות אותם.

 

• להכשיר את עצמכם להורות מיטבית. כך תדעו שעשיתם את המיטב ותהיו שלמים יותר עם עצמכם כשהילדים שלכם יבואו בטענות.

 

זכרו: אמהות זה No win Situation.

  

הכותבת היא מרצה ומנחת קבוצות בכירה, ראש בית הספר לפסיכותרפיה במכון אדלר, יוצרת מארז ההרצאות "המדריך המעשי להורה המודרני".