משהו טוטליטארי

"הנאום הסודי" מתחיל ביום שניקיטה חרושצ'וב חשף את פשעי המשטר של יוזף סטאלין. לקוראינו הצעירים נבהיר כי מדובר באיזה שני רוסים

יש משהו מאכזב בספר ההמשך ל"ילד 44". נכון, הוא מותח ואינטליגנטי למדי, אבל "ילד 44" היה רוסי כמו וודקה ו"הנאום" הוא מקסימום רוסי כמו קופאית בסופר. שהיא לא פחות רוסייה, אבל בכל זאת עדיף וודקה.

 

ב"ילד 44" כיכב לב סטיפנוביץ' דמידוב, שהיה סוכן של המשטר, מה שנתן לו לגיטימציה להרוג כל אחד שעלול אי פעם לסכן את המולדת (בתרגום חופשי: כל

 אחד). לב חקר פרשה של רוצח סדרתי, שבסופה אימצו הוא ואשתו שתי בנות שהוריהן נרצחו בידי אותו משטר עצמו. אחת היתה קטנה מדי בשביל להבין את הקונפליקט, אבל השנייה הגיעה לגיל ההתבגרות - שגם ככה גורם לבנות לשנוא את כל מי שמגדל אותן, אפילו אם הן לא יודעות שיש להן חלק ברצח הוריהן - ככה שהפוטנציאל הנפיץ מכפיל את עצמו. גורם אפילו למשפחה שלכם להיראות נורמלית, לא?

 

"הנאום הסודי" נפתח כשמתפרסם הנאום ה(כבר לא כל כך) סודי שנאם ניקיטה חרושצ'וב בקונגרס המפלגה הקומוניסטית ב־1956. הנאום הזה חשף את פשעי המשטר של סטאלין, מה שהפך את לב והקולגות שלו לארנבים כשהשלט "עונת הארנבים" תלוי על כל עץ. כשיש מספיק ארנבים בשביל נזיד חוטף מישהו את הבת היותר מעצבנת של לב, והוא מבין שזה נהיה אישי, אבל אז משתלט על הספר כותב טלנובלות ומפלס הקיטש עולה. הדיאלוגים מתחילים לכלול משפטים כמו "הבן שחשבת שמת בעצם לא מת", הסיפור נהיה פחות ופחות אמין, ואנחנו מגלים שהוודקה שלנו היא פחות סטוליצ'ניה ויותר משהו שעשו בבית מכמה תפוחי אדמה.

 

• הנאום הסודי, טום רוב סקוט, הוצאת כתר

 

כל סופר זכאי לדעה משלו. הבעיה היא כשהאג'נדה גוברת על הספרות, ואז הסופר צריך לשלם לנו ולא להפך. לג'ון גרישם יש אג'נדה נגד עונש מוות, אז הוא כתב ספר שבו עומדים להוציא להורג אדם חף מפשע, כדי לגרום לנו להתעצבן ולצאת להפגין. אבל זה לא יקרה, בטח לא כשהכוונה שלו כל כך שקופה והחף מפשע כל כך משעמם. אם ממש התגעגעתם לגרישם אפשר לקרוא, אבל ממש לא חובה.

• ההודאה, ג'ון גרישם, הוצאת מודן

 

צ'יטה, הגורילה של טרזן, כתב אוטוביוגרפיה. למרות שהוא בסך הכל קוף, הוא הספיק לעשות בחייו כמה דברים: תעלולים מפגרים על סטים של סרטים, קוק ממחשופים של כוכבות הוליווד קלאסיות, וכמה מאות צאצאים. היום, כשכל זה מאחוריו, הוא פעיל באגודה שמגינה על בעלי חיים כמוהו, ומצייר בסגנון אבסטרקטי לפרנסתו. עכשיו, הסיפור הזה יכול להחזיק 30 עמודים, אבל בספר יש 300. טוב נו, קוף.

• אני צ'יטה, צ'יטה, הוצאת כנרת זמורה ביתן

 

 

הוא כבאי לשעבר, בוגר אסון התאומים. היא סינית עם אח מאפיונר, שיודעת דברים שהיא לא אמורה לדעת. כשהידע שלה מערער השקעות כספיות של אחרים, היא הופכת למטרה - והוא, כמו כל כבאי רגיש, חייב להציל אותה מהאש. לא משהו שתזכרו ליותר משבועיים, אבל טוב לסוגו.

• למצוא את ג'ין לי, קולין הריסון, הוצאת אריה ניר

 

החיים מלאים בצירופי מקרים. יואב בלום טוען שאת כל אחד ואחד מהם תכננו מראש בוגרי קורס מצרפי מקרים, אלה שאחראים לזה שמישהו יחליט להוריד לך את המכנסיים דווקא ביום שיצאת מהבית בלי תחתונים.

 

גיא, אמילי ואריק מקבלים מעטפות עם משימות, ועושים מה שאומרים להם - וכשהם לא עושים מה שאומרים להם זה נהיה אפילו עוד יותר מעניין, וטוויסט רודף טוויסט, עד שקורה מה שקורה. השאלה היא, כמובן, אם גם זה תוכנן מראש.

• מצרפי המקרים, יואב בלום, הוצאת כתר