"היה אלוף בכדורגל"; חבריו של יואב פוגל נפרדים

הם יושבים ומעלים זכרונות שגורמים להם לחייך ולפעמים אפילו לצחוק, אבל אז תוצאותיו של הפיגוע הרצחני חוזרות אליהם והעצב חודר לעיניהם. העיתונאית מיכל פרץ, חברת ילדות של רותי פוגל ז"ל, יצאה לגלות מי היה יואב, בנה של חברתה הטובה, שנרצח עם הוריו ושניים מאחיו הקטנים כשהוא רק בן 11

את יואב פוגל הכרתי לראשונה כשהיה בן ארבעה חודשים בלבד, ביום בו המשאית החלה לפרוק את כל הרהיטים שלנו בבתינו החדש בישוב כרמי צור. רותי, אימו של יואב, ואני, התחבקנו והתרגשנו לרגל המאורע. בכל זאת, לא בכל יום חברות נפש מתקופת הילדות והתיכון, זוכות להפוך לשכנות, דלת מול דלת.

 

אחרי שפרקתי כמה ארגזים, והקראוון החדש התחיל ללבוש צורה של בית, קפצתי למשפחת פוגל, השכנים, למנוחת קפה ועוגה, כשבזרועותיי אביה, בני בכורי בן השלושה חודשים. "תכירו", הנחתי אותו בזהירות על השטיח ליד יואב, שהיה מהופנט על צעצוע זרחני, "מהיום אתם חברים". וכך, במשך שנה שלמה גדלו להם בשמחה ובאושר שני התינוקות, יחד החלו לזחול וגם לצעוד את הצעד הראשון, מעט לאחר גיל שנה.

יואב פוגל ז"ל (מימין) ואביה פרץ, בנה של מיכל. "תכירו, מהיום אתם חברים" 

 

כשהחליטו הוריו של יואב, אודי ורותי, לעבור בסוף אותה שנה לנצרים שבגוש קטיף, נפרדו בצער רב שני הזאטוטים, (ובפרט שתי האימהות שלהם) ובכל פעם שנפגשה חבורת הילדים, שהלכה והתרחבה ממפגש למפגש, ההתרגשות הייתה רבה. "תמר ויואב מגיעים לבקר!",

היה הקוד שבו בישרתי לבני ביתי שמשפחת פוגל בדרך אלינו.

 

בכל ביקור שלהם אצלנו הגיע הרגע בו יואב שלף כמה ספרים עבי כרס מהספרייה שבסלון והתכרבל לו על אחת הספות, שקוע בספר. "מה?, הוא כבר יודע לקרוא?", שאלתי בפעם הראשונה, אותה לא אשכח, בה ראיתי את יואב בן החמש יושב צמוד לאביה בני ומקריא לו סיפור ילדים.

 

"אה, זה ממזמן, מה את מתרגשת?", אמרה בביטול אימו.

 

"הוא היה חבר של כולם"

עם השנים, יואב עבר כמה דירות ולבסוף התמקם עם משפחתו בישוב איתמר שבשומרון, הכיר חברים חדשים, והשתלב במהירות בבית הספר ובסניף בני עקיבא. דבר לא הכין אף אחד מחבריו לכיתה, המלמד שלו, המדריך, וכל המכרים, לפיגוע הנורא בליל שבת ה' באדר ב', הפיגוע שקטף מהם את יואב פוגל, הנכד האהוב, החבר, התלמיד, השכן והחניך.

 

"ספרו לי קצת על יואב", ביקשתי משניים מחבריו הטובים ביותר, איתם רונצקי ויגל מיידני, כשהגעתי לביקור באיתמר. "יואב היה רוכב בלי סוף על אופניים", מתחיל יגל, "היינו עושים יחד מסעות אופניים ברחבי הישוב. טיילנו בכל פינות החמד שבאיזור, בורות המים, החורשה, הוא מאוד אהב לטייל בטבע".

 

יואב ז"ל מנגן באורגן בבת המצווה של אחותו, תמר. השתתף גם במקהלת בית הספר

 

"הוא היה מצטיין בכל המקצועות", מוסיף איתם, חברו הטוב ביותר. "את החוברת באנגלית הוא סיים לפני כולם, וזו חוברת שמיועדת גם לכיתה ז'! גם במתמטיקה הוא היה מהבולטים".

 

"הוא השתתף במקהלת בית הספר והיה לו קול ממש יפה, אבל הוא היה קצת ביישן אז תמיד הוא ישב בשורה האחרונה", מעלה יגל זיכרון נוסף. "הוא גם למד נגינה על אורגן".

 

"חוץ משירה, הוא היה אלוף בכדורגל", אומרים שניהם לפתע בהתלהבות. "יואב כמעט השתתף בטורניר של כל ישובי השומרון, ורק בגלל שנקע את הרגל, הוא הפסיד את המשחק".

 

"הוא היה חניך 'שרוף'", מחייך גולן, המדריך שלו בשבט "ניצנים". "כמעט ולא הפסיד אף פעולה, וגם כשהמשפחה שלו נסעה פעם לשבת מהישוב, הוא דאג להתארח אצל חבר כדי להגיע לסניף".

 

"הוא היה חבר של כולם", ממשיך איתם, ויגל מהנהן בהסכמה, "הגאון של הכיתה. הוא עזר לאחרים בלימודים ובשיעורים, אבל ממש התעצבן אם אמרנו לו 'איזה חכם אתה, פשוט גאון!'. היה לו זיכרון מעולה, בחידון פורים של השנה שעברה הוא זכה במקום הראשון, וכשמחיאות הכפיים הדהדו ברחבי האולם, יואב רק הסמיק, חייך והשפיל מבט".

 

איתם נזכר בעצב בכך שיואב היה זה שדירבן אותו להגיש השנה מועמדות לחידון. "הוא אמר לי שאני חייב לקחת את המקום הראשון", הוא אומר. "מיד אחרי הפיגוע, כשבקשתו של יואב עדיין מהדהדת בראשי, הגשתי מועמדות לחידון פורים, ולבסוף, ממש כמו שניבא לי, זכיתי במקום הראשון. עשיתי זאת למענו, הזכייה הייתה שלו, בזכותו".

התמונה האחרונה. ערב לפני הרצח, יואב ואביו אודי ז"ל בונים ביחד קפלה 

 

"בערב ביסלי שהעברתי בסניף חילקתי את הבנים לפי קבוצות, שבדרך כלל לא משחקות הרבה אחד עם השני", נזכר גם גולן בחברותיות של יואב. "היה חשוב לי ליצור גיבוש בשבט, שמונה בסך הכול 12 חניכים. בעוד החבר'ה רוטנים ומתעצבנים, יואב לקח את זה בסבבה בלי קיטורים ותלונות".

 

אהב ללמוד תורה - וגם לשחק כדורגל

"יואב היה תלמיד של פעם בחיים", אומר הרב אביה אזולאי, שחינך את יואב בשנה שעברה, כשלמד בכיתה ד'. "הוא הצטיין בכל התחומים. בחשבון ועברית התקדם לבד עם החוברות ותמיד היה רמת אחת מעל כולם, אבל הוא לא שמר את חוכמתו רק לעצמו, ותמיד אהב לעזור לתלמידים המתקשים. לגלות להם את התשובות? מעולם לא! בסבלנות וענווה רבה, הוא הסביר להם את הדרך לפענוח התשובה. בכל ערב כיתה שעשינו, הוא דאג שמישהו יגיד דבר תורה, ובסוף שנה הוא היה נציג התלמידים שנשא את דברו ואפילו קנה לי מתנה בשם כולם. כשרותי, אימו, החליפה את המזכירה בתלמוד התורה, כשהיא בעצמה כבר הייתה בסוף ההריון, יואב היה מוותר על ההפסקה עם חבריו ורץ לעזור לאימו בעבודות המזכירות, כדי שלא יהיה לה קשה. 'לך תשחק עם החברים שלך', קראתי לעברו, והוא רק ענה בשמחה 'אני רוצה לעזור לאמא שלי!'.

 

"היה לו ממוצע מעל מאה בכל המקצועות, ואחרי שזכה פעמיים רצוף במקום הראשון בחידון בית הספר, הוא החליט לא לגשת יותר. 'לא נעים, שילדים אחרים ייגשו ויזכו', הוא ענה בצנעה". 

 

הרב עמוס כהן, שהיה המחנך של יואב השנה, בכיתה ה', מספר שהוא היה מגיע בקביעות ל"מתמידים", ללימוד רשות לפני תחילת יום לימודים, ולומד ברצינות ובהתמדה.

"יואב אהב ללמוד תורה, התפלל בדביקות, נמנע מדיבור לשון הרע, וכמעט ולא רב עם אף אחד מילדי הכיתה. הייתה לו קליטה מהירה והוא רק רצה ללמוד עוד ועוד, שנתקדם עם החומר הנלמד. הוא אהב מאוד ללמוד משנה, תנ"ך ובעיקר גמרא. הוא היה כמו 'בור סוד שאינו מאבד טיפה', צמא לדעת עוד ועוד, זוכר לפרטי פרטים את החומר הלימודי.

 

ומאידך, היה נאמן לאהבתו הגדולה, כדורגל. 'המורה, אולי לכבוד סיום מסכת תיתן לנו לשחק כדורגל?', הוא ביקש ממני לא מזמן, ואני אמרתי לו, 'בשבילך יואב, כל מה שתבקש'. ואכן את סיום המסכת המרגש באותו יום, חגגנו בהבקעת גולים במגרש.

 

"באחד השיעורים, קצת נסחפתי בלימוד הלכות מוקצה, וביום למחרת תפס אותי ברחוב אביו, אודי, שסיפר כיצד יואב חזר נלהב ביום הקודם וסיפר לו בפרטי פרטים את כל ההלכות".

 

"לכולנו קשה", נאנח הרב כהן. "זו אבידה קשה, אבל חייבים להמשיך קדימה, לא להישבר. האמונה התמימה בקב"ה נותנת כח".

 

"הוא היה תלמיד של פעם בחיים", אומר בכאב הרב אביה אזולאי, "וכזה הוא יישאר חקוק בלב כולנו".

 

"הפינה הקבועה שלו הייתה ליד הספרייה"

"יואב היה משחק כדורסל עם כל בני הדודים כשהגיעו אלינו", מספרת סבתו של יואב, צילה, מנווה צוף.

 

"בשבתות בצהריים הוא היה מצטרף אליי לטיול נכדים ביער הצמוד לישוב", מוסיף הסב, חיים. "הפינה הקבועה שלו הייתה זו ליד הספרייה, בדרך כלל עם ספר עב כרס ביד. ילד רגיש עם עיניים גדולות, סקרניות וצמאות לדעת עוד ועוד".

 

"הוא ממש הקפיד על לשון הרע, וכשהיה שומע את חבריו מרכלים הוא היה מניח במהרה שתי ידיים על אוזניו", מחייכת נטע דודתו. "הוא הקפיד גם על שמירת העיניים, אפילו בגילו!".

 

"יואב ידע שאני אוהבת נשיקות מכל הנכדים", מספרת סבתא טלי, אימה של רותי.

"ותמיד כשהגיע לביקור עם משפחתו, היה רץ ונותן לי נשיקה. כל ערב שבת כשהתארחו אצלנו, ישבו הוא ורועי ליד סבא יהודה וביקשו שאלות, והוא שאל אותם שאלות של גדולים, שאפילו הדודים המבוגרים התפעמו איך יואב שלט בתשובות.

 

"פעם אחת ראיתי אותו קורא, כששאלתי אותו מה זה, הוא ענה 'דברי הימים'. הוא קרא גם ספר על בגין, את הספר של הרב לאו 'אל תשלח ידך אל הנער', וידע את כל הלכות החפץ חיים על לשון הרע.

 

"הוא היה ילד מאוד רגיש. פעם הוא נתן בלי כוונה מכה לאחד הדודים, ולא ידע מה לעשות עם עצמו מרוב חרטה".

 

יואב פוגל, ילד טבע בעל עיניים סקרניות, הצמאות לדעת עוד ועוד, אהוב על כל חבריו, יהי זכרו ברוך.

 

הכתבה פורסמה בעיתון "אותיות לילדים" של מקור ראשון