התוכנית הנאיבית לשלום

כיצד אפשר לחתום על מסמך כה נטול משמעות ומלא אשליות? במקום יוזמת השלום הנאיבית, ישראל צריכה ולעשות מעשה, להגדיר את גבולותיה לסגת לגבול החדש ולהגן עליו

יוזמת השלום "הישראלית". כך נקרא ללא שמץ של צניעות, נייר העמדה (שמתאים לתרגיל בשנה ראשונה בחוג ליחב"ל) שפורסם בניו-יורק טיימס. מונה 1,166 מלים, בסך הכל שמהן רק 590 הן בעלות משמעות כלשהי.

 

בשני עמודים "פותרת" היוזמה את כל הבעיות בין ישראל לפלסטינים, לסורים, ללבנונים ומי יודע מה עוד. המכשולים הגדולים - חיזבאללה וחמאס אינם מוזכרים כלל (אולי נשכחו בלהט היצירה?) כדי שהקורא יבין במה מדובר אסכם בקיצור נמרץ את עיקריה (בנוסף לאמירות הנבובות של תוכנית ז'נבה):

 

1. באותיות מודגשות היא קובעת שמטרת המסמך היא הסכם סופי אזורי בין מדינות ערב, הפלסטינים וישראל (לא פחות ולא יותר).
2. הבסיס להסכם הוא נסיגה ישראלית (לאן? מאין?).
3. הסדרי ביטחון (כולל רצועת ביטחון על הירדן וציר פילדלפי?).
4. התחשבות במציאות הדמוגרפית (גושי התנחלות? אום-אל פאחם? נצרת?).
5. הר הבית יעבור ל"שלטון האל" (מצוטט מילה במילה).
6. יושג פתרון מוסכם בין הפלסטינים לישראל (מהו הפתרון? זו השאלה המרכזית).
7. פליטים: היוזמה מתייחסת להחלטה 194 של האו"ם משנת 1949 שמכירה בזכות השיבה. החלטה שמשמעותה היעלמות ישראל כמדינה יהודית. רוב הפליטים יחזרו למדינה הפלסטינית וכמות קטנה - לישראל.
8. סוריה. משפט אחד מוקדש לסוגיה זו, אשר באמצעותו פותרת היוזמה את כל הבעיות בין ישראל לסוריה, כגון גבול 4 ביוני 1967 (הוויכוח על הגבול הוא מוקש רב-עוצמה מאז הצעתו של רבין).
9. לבנון (מה רב השחוק) יישום החלטה 1701 ולבנון תתממש שליטתה בכל שטחה. הרי אין חילוקי דעות על הגבול וישראל אינה מפריעה ללבנון לשלוט בשטחה. חיזבאללה אפילו אינו מוזכר שם. ממש גיבוב מלים.
10. כל בעיה ופתרונה במשפט אחד קצר בלבד. לפעמים אפילו שניים.

  

אם כן מה חדש בתוכנית? שום דבר פרט לאיזו תחושת בטן נאיבית שאפשר להגיע לשלום מוסכם בעזרת כמה שני עמודים ריקים מתוכן. קשה להבין כיצד אנשים בעלי ערך ומוערכים, שעשו כמה דברים בחייהם, שפעלו למען השלום, שניהלו מגעים גלויים וחשאיים. הכיצד אנשים מכובדים שעתידם מאחוריהם נתנו יד, נטלו עט וחתמו על מסמך נטול משמעות ומלא אשליות. אולי אין זו אלא יוזמה דיפלומטית לא-רשמית מול יוזמת השלום הערבית משנת 2002? (מי זוכר) אם כך למה לא? שיערב ויבושם להוגיה.

 

חבל לחיות באשליות

הצעות אהוד אולמרט וציפי לבני לפלסטינים לא היו פחות נדיבות מהצעות יוזמת השלום "הישראלית". אבו מאזן לא קיבל אותה, הפלסטינים לא יתנו גיבוי למנהיג שיוותר על זכות השיבה ועל ירושלים העתיקה. אכן אין סיכוי להסדר שלום בתקופה הקרובה. חבל להגות באשליות, חבל לקוות, להתפלל ולכתוב יוזמות חביבות.

 

למען השקיפות, כותב שורות אלו חשב ואמר כבר לפני עשרות שנים שתמורת שלום כדאי לוותר על השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. לכן, שומה על ישראל לאחוז את השור בקרניו ולעשות מעשה. עליה להגדיר את גבולותיה, (קרוב ככל האפשר לגבולות 1967) ולא את גבולות פלסטין, להכיר במדינה פלסטינית להטיל עליה את מלוא האחריות למעשי אזרחיה, עליה לצאת משטחים שאינם במסגרת הגבול שתגדיר לעצמה. עליה לקבוע הסדרי ביטחון זמניים כמו רצועות ביטחון לאורך הירדן, עד שהשקט יחזיק מים והגבולות ישקטו, ועליה להותיר מרווח מסוים למקח וממכר בעתיד.

 

עלינו, אזרחי ישראל, להיות מוכנים לכך שהשלום אינו קרוב, שיהיה עלינו לשמור על קיומנו, שאומנם לא לנצח תאכל חרב, אך לא נוכל לכתת חרבותינו לאתים בשנים הקרובות. בואו נקבע לעצמנו את עתידנו ונמחיש אותו בגבולותינו, ובנחישותנו להיאבק על קיום המדינה היהודית - ישראל.

 

שמואל גורדון, ד"ר למחקרים אסטרטגיים ויחסים בינלאומיים ואל"מ במיל' בחיל האוויר