הדר נוייברג

לקראת השקת הדיסק החדש שלה, הדר נוייברג מספרת איך הגיע אל מוזיקה מזרחית, ארגנטינאית וקובנית ואיך הגיעה מקווינס, דרך הארלם, לברוקלין

הדר נויברג, 28, נגנית חליל שמובילה כאן טריו הקרוי על שמה ומנהלת הרכב מוזיקה קובנית בן 11 נגנים, מחכה בהתרגשות להשקת הדיסק החדש שלה ביום רביעי הקרוב (13 באפריל), במועדון Drom שבאיסט וילאג', שם גם תופיע. הדיסק, לו קראה, "המסע הביתה", מכיל חומרים שנויברג כתבה ועיבדה בהשראת המוזיקה הישראלית לדורותיה ושזכו למגע ידו של המעבד המוכשר עומר אביטל (מי שעשה את העיבודים ל"ימן בלוז", הרכב איתו ניגנה נויברג לאחרונה כשהופיע בעיר). את האלבום יצרה הדר לפני כשנתיים בפרץ של געגועים לשורשים הישראלים שלה, שהתעוררו דווקא בעקבות ההתחברות שלה להרכב של מוזיקה קובנית-אפריקאית. למרות שהגיעה לניו-יורק לפני שמונה שנים כדי לממש את האהבה שפיתחה למוזיקת ג'אז וסלסה, סגנון שגורם לה לדבריה להרגיש בבית, הנגינה עם אנשים בעלי שורשים ותרבות חזקה כמו ארגנטינאים וקובנים גרמה לה לעצור ולשאול מה הם השורשים שלה. "לפני שלוש שנים הגיעה נקודת מפנה בחיים שלי", היא מספרת השבוע, "כשהתחלתי לחשוב על השירים הישראלים".

 

הבה נגילה? ריקודי עם?

"ההורים שלי חולים על ריקודי עם, כך שאני מכירה את השירים. זה מישמש מוזר של מוזיקה רוסית ותימנית, כשכל שיר נשמע מאוד שונה. שירי שנות השלושים בישראל הושפעו מהמוזיקה הערבית לצד האירופאית והרגשתי שהמפגש ביניהן אבד. המוזיקה המזרח-תיכונית ששומעים היום בארץ היא מוזיקה מערבית מופקת, מאוד פופית. כשאני מדברת על מוזיקה מזרחית אני מדברת על אום כולתום, על מוזיקה מצרית".

 

יהורם גאון אמר על המוזיקה המזרחית שהיא תת רמה.

"אני חושבת שההתבטאות הייתה קצת מיותרת. יש ירידה ברמה של המוזיקה בכל העולם, כך שקצת חבל ליצור פערים. זה שונה ממה שאני מנסה לעשות במוזיקה שלי. אני מנגנת מוזיקה מרוקאית, רבעי טונים, סלסה עם ג'אז. הופעתי בארץ עם ההרכב שלי שבו מנגנים זיו רביץ על תופים ואדוארד פרז על קונטרה-בס. עשינו סיבוב הופעות והקהל נהנה ואהב אבל הייתה לי הרגשה שאנשים שואלים את עצמם, 'למה הבחורה האשכנזיה הזאת מנגנת מוזיקה ערבית?' לפעמים אני מרגישה שבארץ מתייחסים למוזיקה מזרחית כמו לטרנד. אבל זה לא נכון, ישראל היא חלק מהמזרח התיכון ואני מנגנת את המוזיקה הזאת למרות שאני אשכנזיה ולמרות שהתחלתי את הקריירה כננגנית של מוזיקה קלאסית וניגנתי בפילהרמונית הצעירה".

 

אז איך הגעת לסלסה?

"אחד המורים שלי למוזיקה בארץ, צור בן זאב, שהופיע עם הרכב של סלסה, הזמין אותי לנגן אתם. לא תיכננתי להמשיך בסלסה אבל זה הפך למשהו מרכזי. האמת שתיכננתי לנסוע לקובה אבל באותה תקופה הכרתי הרבה ג'אזיסטים שנסעו לניו-יורק, חברים שלי מביה"ס תלמה ילין. זה היה אז הגל. מגיל 18 הייתה לי תחושה פנימית חזקה שאני רוצה לנסוע לחיות במקום אחר. חשבתי גם להשלים את הלימודים אחרי שלמדתי שנה באקדמיה למוזיקה בת"א. כשהגעתי לאודישן הקבלה לבתי הספר כאן התאהבתי בעיר".

 

באיזה בתי ספר מדובר?

"ניו סקול וסיטי קולג'. לשניהם התקבלתי אבל בחרתי בסיטי קולג' כי לא רק שהם נתנו לי מילגה, אלא גם איפשרו לי להעביר את הקרדיטים מבית הספר בתל-אביב לתואר שלהם. למדתי שלוש שנים וחצי במקום חמש שנים וסיימתי לפני ארבע שנים".

 

איך הייתה ההתאקלמות?

"היה לי מאוד קשה בשנה הראשונה. הרגשתי מאוד לבד. לא הייתה לי מערכת תמיכה של חברים, כמו שאני רואה שיש היום לחברים שמגיעים מהארץ. היה לי גם קשר שהשארתי בארץ שהיה מאוד קשה לקיים אותו בשלט רחוק. זאת הייתה הפעם הראשונה שלא גרתי אצל ההורים. בארץ קיימתי את עצמי ממוזיקה וכאן הייתי צריכה למלצר בהתחלה".

 

איפה גרת?

"הכרתי מישהי בקווינס שאירגנה דירה בשכונת פלשינג, רחוק מהעיר, מה שהיה לא קל. אח"כ עברנו לגור בהארלם. כשהגיע לעיר חבר מהתיכון ושכר דירה, עברתי לגור אתו. היום אני גרה בשכונת פארק סייד בברוקלין עם בת זוג".

 

איך התחברת כאן למוזיקה קובנית?

"יום אחד הלכתי בלילה ברחובות ווסט וילאג' ושמעתי מוזיקת סלסה קובנית. זאת הייתה מסעדה שבה ניגן הרכב סוחף. מכיוון שהיה לי חליל בתיק, הם הציעו שאצטרף אליהם. אחרי ההופעה אחד מהם שאל אותי אם אני עובדת בעיר. סיפרתי שהגעתי לא מזמן ותוך שבועיים הוא סידר לי לנגן בשני הרכבים של מוזיקה קובנית, שחליל הוא אחד הכלים המרכזיים בה. אני מנהלת הרכב מוזיקלי ענקי ומרגישה מאוד בבית בסגנון הזה. יש בו נשמה, קצב, משהו שמרגיש לי חי. אני מתחברת למוזיקה שמרקידה לי את הקישקע".

 

מה את יכולה לספר על הסצינה כאן?

"הנגנים כאן מקצועיים והמוזיקה מדהימה. חלק מהמוזיקאים הם בנים ובנות של מהגרים, חלקם באו מזמן, אבל הקצב הלטיני אצלם בדם. הבעיה היא שניו-יורק מאוד השתנתה, יש היום פחות כסף ברחובות, הרבה מועדונים נסגרו ואלה שנשארו לא מזמינים היום הרכבים גדולים של שמונה איש, כדי לחסוך בהוצאות. הם מזמינים לכל היותר ארבעה נגנים. חלפו הימים שהמוזיקאים הקובנים הופיעו שמונה ימים בשבוע. רוב הנגנים הם בני 50-40 וזה מה שהם יודעים לנגן, כך שכמעט לכולם יש דיי ג'וב".

 

את מצליחה גם ליהנות מהעיר?

"זה קשה, כי יש אחריות, לחץ. אני משתדלת לקחת יום חופש בשבוע וללכת לאן שהוא. למוזיאון, לסרט, הכי אני אוהבת להסתובב ברחובות בלי מטרה".