"ורידי ליבה של העיר"

"הפיח מתאבך מעל מפלצות הנדל"ן/ מעל בתים ישנים וחיזיתותיהם הנדהמות מערכם/ צינורות שחורים פולטים חרושת/ של אנשים וברזל נע", שירים מאת המשורר רענן בן טובים

סוף שבוע בתל-אביב

יוֹם חֲמִישִׁי מִתְקָרֵב לְתֵל-אָבִיב.

אֶפְשָׁר לִשְמֹעַ אֶת הַתְּנוּעָה הַנִּדְחֶסֶת

לִוְרִידֵי לִבָּהּ שֶׁל הָעִיר. הַפִּיחַ

מִתְאַבֵּךְ מֵעַל מִפְלְצוֹת הַנַּדְלָ"ן,

מֵעַל בָּתִּים יְשָׁנִים וַחֲזִיתוֹתֵיהֶם הַנִּדְהָמוֹת

מֵעֶרְכָּם. הַכֹּל עוֹלֶה

לְרֶגֶל סוֹף הַשָּׁבוּעַ הַמִּתְקָרֵב.

צִנּוֹרוֹת שְׁחוֹרִים פּוֹלְטִים חֲרֹשֶת

שֶׁל אֲנָשִׁים וּבַרְזֶל נָע.

אֵין לָהּ לֵב, לָעִיר הַזּוֹ, וְהִיא

פּוֹעֶמֶת מִמִּדְרְכֵי הָעוֹבֵר וּבָא,

הָעוֹצֵר וְזָע, הַשּׁוֹתֶה

וְהַמֵּקִיא, הַמְבַזֶּה וְהַמִּתְבַּזֶה, הַמִּתְאַדֵּר בְּגוּפָהּ

לַשָּׁוְא. הִיא לֹא שֶׁלּוֹ, וְהִיא

גַּם לֹא תִּהְיֶה שֶׁלּוֹ. הִיא לְעַצְמָהּ.

הִיא תֹּאכַל אֶת לִבּוֹ בְּטֶרֶם יַרְגִּישׁ בְּכָךְ. תְּכַרְסֵם

אֶת קְצוֹת עֲצַבָּיו בִּמְתִינוּת, עַד יִרְפֶּה מֹחוֹ,

עַד יִבָּלַע בָּהּ בְּפִנַּת בֵּית הַקָּפֶה,

בְּמֵרוֹץ הָעַכְבָּרִים לְתַשְׁלוּם שְׂכַר הַדִּירָה הַמַּאֲמִיר

מִדֵּי חֹדֶשׁ. הוּא יִהְיֶה לְאֶחָד מִנְּתִינֶיהָ

הַצְּמִיתִים. יִסְתּוֹבֵב בָּהּ

בְּבֶגֶד מֻקְפָּד. בְּרִשּׁוּל מַחְשָׁבָה אוֹדוֹת

כָּל שֶׁמִּסָּבִיב.

הוּא יִהְיֶה נֶאֱמָן לָהּ, וְהִיא

תְּאַכֵּל אֶת לִבּוֹ.

"הפיח מתאבך מעל מפלצות הנדל"ן" (צילום: Index open)

 

הָעֵינַיִם הַנִּפְקָחוֹת נֶעֱצָמוֹת

לְסוֹף הַשָּׁבוּעַ. אֵין מַה לִרְאוֹת. הַכֹּל צָבוּעַ

בְּהוֹדָעַת שְׁגִיאָה.

מֵרְחוֹב בֶּן-יְהוּדָה לַנָּמֵל. מִשָּׁם לַיַּרְקוֹן,

אַלֶנְבִּי, שְׂדֵרוֹת רוֹטְשִׁילְד, קַרְלִיבַּךְ, יַד-

חֲרוּצִים, מוֹנִיּוֹת לְעֵת לַיְלָה מַחְוִיר

לְעֵת בֹּקֶר, בּוֹלְעוֹת בְּפֶה מֻרְעָב

יְלָדוֹת בְּנוֹת חֲמֵשׁ-עֶשְׂרֵה שְׁתוּיוֹת וּמְצֻיָּדוֹת

בְּכּוּס אַמְבִּיוָלֶנְטִי, פּוֹטֶנְצְיָאלִי, שֶׁתְּשַׁלֵּמְנָה עַל הַנְּסִיעָה

בִּנְגִיעָה חֲפוּזָה.

שִׁכּוֹרִים צוֹעֲקִים בְּכָל הָעִיר

אֶת יִלְלָתָם,

וְאִישׁ לֹא מִסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם.

סוֹף הַשָּׁבוּעַ נִפְתַּח בִּמְחִירֵי סוֹף הָעוֹנָה. בַּכְּבִישׁ

כְּבָר אַרְבָּעָה הֲרוּגִים, וְעוֹד פְּצוּעִים בִּדְרָגוֹת שׁוֹנוֹת

שֶׁל חֻמְרָה.

נְתִיבֵי אַיָּלוֹן שׁוֹתְקִים.

מֵעַל הָעִיר שְׁתִיקָה. הַחֻמְרָה נִסְבֶּלֶת,

וְרַק הַקּוֹלוֹת שֶׁבְּרֹאשִׁי צוֹעֲקִים שֶׁזֶּה לֹא בְּסֵדֶר, שֶׁצָּרִיךְ

לְהִתְעוֹרֵר, וְאַחֲרֵי כַּמָּה לְגִימוֹת גַּם הֵם נִרְגָּעִים

וְחוֹזְרִים לְשֵׁנָה קָטָטוֹנִית.

בְּגַן מֵאִיר, עַל סַפְסָל מָתוּחַ, אַתְּ

לֹא מְחַכָּה.

 

ביום ההוא

תֵּל-אָבִיב נִפְרֶשֶׂת מִשְּׁנֵי צִדָּיו שֶׁל

אִבְּן-גְּבִירוֹל,

זוֹנָה פְּשׂוּקַת רַגְלַיִם, הַמַּזְמִינָה אֶל תּוֹכָהּ

צְעִירִים, לְהַדְבִּיקָם בְּסִרְחוֹן סִמְטְאוֹתֶיהָ.

תֵּל-אָבִיב מְחַלֶּקֶת אֶת עַצְמָהּ לָדַעַת. חֲדָרִים

בְּתוֹךְ דִּירוֹת. דִּירוֹת בְּתוֹךְ חֲדָרִים. אֲנָשִׁים

נִדְחָסִים לְתוֹךְ כּוּכִים, נֶאֱנָקִים

וְנִשְׁאָרִים.

תֵּל-אָבִיב, הָעִיר הַלְּבָנָה, הָעִיר בְּלִי הַפְסָקָה, הָעִיר

שֶׁחֻלְּקָה לָהּ, שֶׁהֶעֶלְתָה לָהּ דְּמֵי שְׂכִירוּת

בְּלִי הַפְסָקָה. דָּמִים בְּלִי חֶשְׁבּוֹן, יָמִים שֶׁל שֵׁנָה,

לֵילוֹת לְלֹא תְּנוּמָה, מַגִּישָׁה חֶשְׁבּוֹן בְּסוֹף כָּל חֹדֶשׁ

וּמֵרֹאשׁ, לַחֹדֶשׁ הַבָּא.

תֵּל-אָבִיב הֶעֶלְתָה אוֹתָךְ לְעוֹלָה. אַתְּ הָיִית

מִנְחָתָהּ. אַתְּ פָּסַעְתְּ הַיְשֵׁר אֶל תּוֹךְ נִיבֶיהָ הַמַּצְחִינִים

וְנִטְרַפְתְּ בְּזֻהֲמָתָהּ. תֵּל-אָבִיב הִנְגִּישָׁה לָךְ מַסְלוּל וְהָרְגָה אוֹתָךְ

בְּדַרְכָּהּ.

הָעִיר הַזֹּו, אָמַרְתְּ, תִּתֵּן לָנוּ מַחֲסֶה מִפְּרוֹבִינְצְיָאלִיּוּת נִבְעֶרֶת,

אֲבָל תִּגְבֶּה אֶת מְחִירָהּ – מְחִיר אֲנָשִׁים בּוֹדְדִים, הַמְּבַקְּשִׁים קִרְבָה מְנַחֶמֶת

בְּעִיר מְנֻכֶּרֶת, לְלֹא הַכָּרָה.

אַתְּ הָיִית

לִיטְרַת הַבָּשָׂר שֶׁלָּהּ, בַּיּוֹם הַהוּא.

 

שיר לזכר אסון הכרמל:

 

מי ישמע זעקה?

מִי יִשְׁמַע אֶת זַעֲקַת הָעֵצִים הַנִשְׁבָּרִים?

מִתַּחַת לְעַנְנֵי עָשָׁן סָמִיךְ לוֹטֶפֶת אֵשׁ

הִיא לֹא לוֹחֶשֶׁת כְּבָר יָמִים רַבִּים, הִיא

יוֹרֶה, פּוֹצַעַת וְהוֹרֶגֶת

אֶת כָּל-שֶׁיֵּשׁ

 

מִי יִשְׁמַע אֶת פִּרְפּוּרֵי הַחַיּוֹת הָנָסוֹת

עַל חַיֵּיהֶן הַמִתְמַצִים בִּפְקִיעָה מִתְפַּצְפֶּצֶת?

כְּקוּמְזִיץ הֲמוֹנִי,

בְּשַׁאֲגַת הִמְנוֹן אִלְּמִים

תַּחַת מֹעַל יָדָהּ הַמְשַׁסֶפֶת

"בשאגת המנון אילמים"

 

מִי יְבַכֶּה אֶת בִּכְיָה שֶׁל צִפּוֹר כָּנָף

שְׁבוּרַת-נֶפֶשׁ, שֶׁאֵינָהּ מוֹצֵאת לִבָּהּ לְהִמָּלֵט

מֵאוּדֵי בֵּיתָהּ, שֶׁעַכְשָׁיו מְגִנִּים עַל גּוֹזָלֵיהָ

מֵלִבְקוֹעַ

אֶל לֵב מַאְפֵּלְיָה מוּאֶרֶת שֶׁל תֹּפֶת?

 

מִי יִסַּע עַל הַכְּבִישׁ הַמְפֻיָּח

וְלֹא יָשִׂים לִבּוֹ לְאַנְדַּרְטָה מְשֻׁנָּה?

שֶׁלֶד בַּרְזֶל, מוֹשָׁבִים חֲרוּכִים, וְעֵצִים שְׁחוֹרִים הַנָּדִים

בְּאִי-צַמַּרְתָּם, מַשְׁקִיפִים

בְּעֵירֻמָּם, מִשְׁתַּתְּפִים

בְּצַעַר הָעָיִן הַחוֹזָה

בְּשֻׁתָּפוּת הַגּוֹרָל, שֶׁחָלְקָה הָאֵימָה

בְּלַהַט הָרֶגַע, שֶׁחִבֵּק

עֵץ שָׂדֶה וְאָדָם

וְיָצָא לִקְרָאתָם,

כְּבַת יִפְתָּח אֶל אָבִיהָ בִּמְחוֹלוֹת וְשִׁיר קִינָה

עַל אוֹדוֹת הֶעָבָר הַמֻבְטָח

לֶעָתִיד הַבָּא

לְקַיֵּם

אֶת שֶׁלּא נַעֲשָׂה.

 

מִי יִשְׁמַע זְעָקָה, עַתָּה,

בַּשֶׁקֶט?

 

רענן בן טובים הוא משורר ואמן. ספרו, "על ספסל בטשרניחובסקי", יצא לאור בהוצאת "עקד".