מעבדות לעבדות

מסתבר שהעבדות לא נעלמה מהעולם והיא ממשיכה תחת הסוואות שונות מסוף מערב ועד למזרח התיכון

“אולי נזמין מסייגון גריל?“, הציעה המתבגרת, באחד הערבים בהם הודיעה אמה שקצת נמאס לה מהבישולים.

"למה זה נשמע לי מוכר?" ניסיתי להיזכר.

 

"לא יודעת", אמרה המתבגרת, "זה על אמסטרדם ותשעים נראה לי, וק’ וההורים שלה תמיד מזמינים משם. פליז? פליז? פליז?"

 

"סייגון גריל...", ניסיתי לדלות מהזיכרון הבוגדני שלי, "אמסטרדם ותשעים? מוכר, מוכר... רגע", נזדעקתי כולי, "סייגון גריל, עברתי שם כמה פעמים. תמיד יש שם הפגנות של עובדים שקוראים להחרים את המסעדה. השלטים מדברים על מקום שכופה סוג של עבדות. המון שעות, מעט כסף, תנאים לא תנאים".

 

"סווט שופ", התערב הפרופסור. "כן, כן", התלהבתי, "בשום פנים ואופן אנחנו לא מזמינים מהם", וכמו במקרים דומים גם הפעם החלטתי שזאת הזדמנות ללמד את המתבגרת שיעור מהחיים.

 

"מה זה סווט שופ?", היא שאלה, מאוכזבת קשות מכך שהאוכל הסיני שחלמה עליו הלך והתרחק, ואוכל יפני, שהוא רק סקנד בסט מבחינתה, יצא מ-93 ואמסטרדם בדרך לצלחת שלה.

 

"זוכרת שהחרמנו את מקדונלד בארץ בגלל שבית החרושת לצעצועים שלהם ניצל ילדים, ושילם להם בקושי כמה סנטים לשעה? זה אותו דבר. סווטשופס הן סביבות עבודה מסוכנות ונצלניות", אנחנו מסבירים לה, "שלא רק מעסיקות אנשים בעבור שכר זעום ובתנאי תעסוקה מחפירים, הם גם לא פעם מנצלים חסרי ישע כמו ילדים ואפילו חולי נפש. בסייגון גריל למשל, הם שלמו לעובדים פחות מ-2$ לשעה, ואפילו היו גוזלים להם מהטיפים..."

 

"איזה מנוולים", אמרה המתבגרת, "זאת ממש עבדות".

 

"כן", אנחנו מסכימים איתה, "ואולי בגלל שאנחנו מתקרבים לפסח, ולחגיגות יציאת עמנו מעבדות לחירות, שווה שנתעדכן כולנו בעד כמה אפילו בעולמנו המודרני חירות היא לא מנת חלקם של כל בני האדם", אנחנו מוסיפים כהקדמה לשיעור הביתי.

 

27 מיליון אנשים, גברים נשים וילדים, ברחבי העולם, חיים בשנת 2011 חיי עבדות. כמו מלים קשות אחרות, גם המילה עבדות זוכה ללשון נקיה יותר, ובמקום הדבר עצמו אנחנו שומעים ביטויים מכובסים כמו 'תעסוקה כפויה', 'השתעבדות לחוב', 'טרפיקינג' ועוד.

 

העובדה היא שלא הרבה השתנה, והיום ממש כמו אז אנשים נמכרים כאילו היו סחורה עוברת לסוחר. באופן שונה מבעבר, כיוון שעבדות איננה חוקית כיום, היא מתקיימת במחתרת, ולכן, כך נראה, היא יכולה להרשות לעצמה להיות אפילו יותר אכזרית. חוק או לא חוק, הכרזת זכויות האדם האוניברסלית מ-1948, התוספת להכרזה של האו"ם מ-1956 לביטול העבדות או כל פרקטיקה או מוסד שמזכירים אותה, המציאות עדיין מלמדת שכמעט בכל העולם מתקיימת עבדות בצורה כזאת או אחרת.

 

"בארץ אין עבדות!", מנסה המתבגרת.

 

"אהה", אני אומרת בציניות... "זה רק מקרי שלא פעם מוצאים מהגרי עבודה חיים בחדרון פצפון ומעופש בתנאים מחפירים באתר הבניה, או ששומעים על מעסיק שהחרים את הדרכונים של העובדים הזרים 'שלו' על מנת שלא יוכלו לשוב למדינתם, וכמה מקרים היו של טרפיקינג של נשים שנמצאו בדירות מצחינות בדרום תל אביב מסוממות ומנוצלות? ומה על הנשים שטבעו בים האדום כשניסו לחצות ממצרים לארץ?"

 

"לא ממש הולילנד", מתריס הפרופסור.

 

"כאילו שאצלכם טוב יותר", אני משיבה אש צולבת, ומחפשת מיד בעובדות. כמו ששערתי, גם ארצו היא יעד לטרפיקינג של גברים נשים וילדים למטרות ניצול מיני מסחרי ועבודה כפויה וגם שם הזרות של ה"עבדים המודרנים" היא מרכיב מפתח בתלות שלהם במעסיקיהם הנצלניים. גם בארצו הנאורה של הפרופסור נשים בדרך כלל נסחרות למטרות ניצול מיני וגברים נסחרים למטרות עבודה כפויה בניקיון, חקלאות, ובניין. למרות שבארץ של הפרופסור כמעט הכל חוקי, כך שסמים וזנות יוכלו להיות מפוקחים, רבים מנצלים את הנאורות הזאת, והמשטרה שם עוד יותר מבמקומות אחרים מתקשה לפעול נגד הכנופיות.

 

"גברים נסחרים למטרות עבודה כפויה בניקיון, חקלאות, ובניין" (צילום: שאול גולן)

 

"גם באמריקה יש עבדות?", שואלת המתבגרת בחשש של מי שכבר צופה את התשובה, "מה את חושבת?" אני אומרת לה. "אולי בגלל שכאן הייתה עבדות כל כך הרבה זמן, והיא הייתה כל כך טראומטית, פה יותר בטוח? לא?..."

 

"מתי כבר תראו את Eyes on the Prize ?" מנסה הפרופסור בפעם המיליון. מאז שהגענו לכאן הוא מנסה להושיב אותנו לראות את הסרט הדוקומנטרי בן 14 השעות על התנועה האפריקאית-אמריקאית לזכויות האזרח.

 

"כשנגמור את דקסטר", אני מבטיחה לו בפעם המיליון ואחת, ואז עולה בדעתי רעיון מצוין. "אולי במקום לקרוא את הרבע הראשון של ההגדה, בפעם המי יודע כמה, מהר מהר בלי להבין חצי מהטקסט, כדי להגיע כמה שיותר מהר לגפילטע פיש הנכסף, נקדיש את הסדר השנה למחשבות על זכויות אדם באשר הם?"

 

הפרופסור לא נראה מרוצה. הוא רוצה לקרוא את ההגדה. הוא אוהב קלאסיקות. אבל המתבגרת מתלהבת. בשבוע שעבר, במסגרת שיעור "גלובל היסטורי", היא יצרה סרטון מרגש עד דמעות על הילדים-חיילים באוגנדה. מודעות חברתית מתחילה בגיל הזה ובבית הספר שלה מעוררים אותה השכם וערב. "אם אחרי ליל הסדר שלנו השנה היא תדע ש'יציאת מצרים' זה לא רק אירוע היסטורי של העם היהודי, אלא אירוע שמסמל חובה מוסרית מתמשכת שלנו כחברה ושל כל אחד מאתנו כיחיד לשחרר עבדים לחירותם", אני אומרת לפרופסור, "דייני".

 

"אם כבר מדברים על חירות, אמא", אני שומעת אותה מקצה המסדרון בטון היישומי שלה, "מותר לי לצאת טו הנג אאוט בסופ”ש?"

"אין לך שיעורים?", אני מקשה.

 

"יש" היא עונה, "אבל אמרת שאנחנו חוגגים את החירות, לא?"