הפינוק ועונשו: ילד מפונק מדי הוא ילד אומלל
אולי אתם לא רוצים להתעמת עם הילד, מנסים להגן עליו מקשיים או פשוט רוצים שיהיה מאושר, אבל פינוק יתר גורם לו לחשוב שבחיים אין בכלל חובות. ב"זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות" מאמינים שכך הוא לא יהיה מוכן לעולם המבוגרים
אורית רוזנבוים
פורסם: 17.04.11, 10:27
בגן הילדים ציירה תמר בצבעי גואש. מעט צבע נשפך על הדף, ותמר ביקשה דף חדש. הגננת אמרה: "עוד רגע, אסיים לנקות את השולחן ואז אתן לך דף." תמר כעסה, זרקה את הדף על הרצפה ודרכה עליו. הרעיון של המתנה קצרה היה זר לה לחלוטין. בבית הרי ממלאים הוריה מיד כל בקשה שלה, ומעולם לא דרשו ממנה לחכות בסבלנות.
איתמר שיחק בגן עם חבריו. כאשר אמרה הגננת כי הגיעה העת לאסוף את הצעצועים, הוא התיישב וטען שהוא עייף: "בבית אמא ואבא אוספים את הצעצועים", הסביר. הוריו של איתמר עושים זאת מתוך מחשבה שאיתמר עוד יספיק לעבוד קשה בחייו, אז למה להקשות עליו בגיל צעיר כל כך. אבל ה"הקלות" שלהן זוכה איתמר בבית גורמות לו להבין שחייו הם כיף מתמשך: הם כוללים רק זכויות, בעוד החובות נועדו לאחרים.
האם תמר ואיתמר הם ילדים "מפונקים?" ומהו בכלל פינוק?
הבעת אהבה היא לא פינוק
ראשית, חשוב מאוד להבהיר כי הבעת אהבה הן במילים ")אני אוהב אותך(" והן בביטויי אהבה גופניים (חיבוק, נשיקה) אינה פינוק. רצוי, מומלץ ונכון להביע אהבה ולתת לה ביטוי.
אפשר להגדיר פינוק כדרך חינוך שבה ההורה מעמיד את הילד במרכז העולם ומספק לו את כל מבוקשו: נותנים לו לישון במיטת ההורים, מרשים לו לא להתקלח, אוספים אחריו את הצעצועים. ההורה מאמין כי תפקידו לספק אושר לילדו, ולכן נעתר לכל רצונותיו ונותן לילד כל מה שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה.
פינוק והגנת יתר מושתתים על תפיסת עולם שגויה של ההורה, שלפיה חוקים הם דבר רע שמגביל ילדים ופוגע באושרם. דרכי החינוך האלה לא מקדמות את הילד לקראת ביסוס עצמאות, אחריות ותחושת ערך טובה.
למה אנחנו מפנקים?
אדם שגדל במשפחה שבה הרגיש כי צרכיו אינם ממומשים ורצונותיו אינם מובאים בחשבון, עשוי לקבל החלטה כי כאשר הוא יהיה הורה, הצרכים של ילדיו יהיו בראש סדר העדיפויות: "אני, לילדים שלי, אתן הכל." הכוונה היא כמובן טובה: להיטיב עם הילד, לגדל אותו בחוויה של שפע, לעטוף אותו כך שלעולם לא יחסר לו דבר.
אם החוויה בבית ההורים הייתה של אווירה נוקשה, רבת חוקים ועונשים, יכולה להבשיל בליבו של האדם החלטה: "אני אגדל את ילדיי ללא חוקים. נהיה חברים, תהיה הרמוניה, וכולנו ניהנה זה עם זה." גם החלטה כזאת היא צעד ראשון בדרך לפינוק.
הפרדוקס הוא שככל שמפנקים את הילד יותר - כך הוא אומלל יותר במקום להיות מאושר יותר. הכיצד? כי כאשר נותנים לילד הרגשה שהוא מרכז העולם, מטעים אותו: מבטיחים לו שהמציאות תתאים את עצמה אליו, לא מאפשרים לו לחוות תסכול וללמוד שהוא מסוגל להתמודד איתו. הרי לא ייתכן כי לאורך כל חייו הוא יהיה מרכז העולם עבור כולם. בסופו של דבר, הוא יצטרך להתאים את עצמו למציאות, כמו כולנו. אם לא עזרנו לו להתאמן בכך, כיצד יידע איך עושים זאת?
דחיית סיפוקים והתמודדות עם תסכולים הן צורך התפתחותי. רק באמצעות התנסות יידע הילד שהוא מסוגל לדחות סיפוק. תפקידנו כהורים הוא להכין את הילד לחיים האמיתיים - לתווך לו בנועם את הקודים החברתיים, כך שייצא אל העולם ויוכל להתמודד עם האתגרים המוצבים בפניו. יצירת מציאות ביתית שהינה שונה מאוד מהמציאות החיצונית גורמת לילד לחוש כמו עולה חדש: בכל פעם שהוא יוצא מהבית הוא פוגש קודים שעבורו הם שונים ומשונים.
"אנחנו נשמור עליך"
הגנת יתר היא "בת הדוד" של הפינוק: ההורה מאמין כי דרישות החיים הן למעלה מיכולתו של הילד. לתחושתו, עליו "להיות שם בשביל הילד," לעשות במקומו.
אייל, למשל, מספר להוריו שהשבוע תבחר הגננת באחד הילדים להיות "אבא של שבת." הוריו חושבים שאייל מאוד ייפגע אם הוא לא ייבחר ואומרים לו: "אל תדאג, אנחנו נדבר עם הגננת כדי שתבחר בך." ילד שזוכה להגנת יתר לומד שהוא קטן, חלש, תלוי בהורה ואינו מסוגל להסתדר בכוחות עצמו בשדה החברתי. תפיסה כזאת של הילד עומדת בניגוד לצורך שלו לצמוח, לגדול ולהתפתח.
תפקידו של ההורה הוא אכן להגן, אך עליו לשמור על מינון נכון. הגנה מעצימה את הילד, אך הגנת יתר גורמת לו להטיל ספק ביכולותיו ומחלישה אותו. עלינו ללוות את ילדינו באהבה, תוך מתן עידוד ואמונה ביכולותיהם. במקרה של אייל, אם הוא חוזר ומספר שלא בחרו בו להיות "אבא של שבת," ניתן לגיטימציה לתחושת האכזבה, ויחד עם זאת נשדר לו כי אנו מאמינים ביכולתו לחכות בסבלנות לתורו.
"אני אעשה במקומך"
עופרי חוזרת מהגן ומספרת שדפנה לא רצתה לשחק איתה. אמא שלה אומרת: "אני מיד מתקשרת לאמא של דפנה, אבקש ממנה לדבר עם דפנה, ומחר דפנה כבר תשחק איתך." מה עשויה עופרי להסיק? שאמה אחראית לקשר בין עופרי לבין חברותיה. כוונותיה של אמה טובות, אך אינן מקדמות עצמאות, אחריות ותחושת ערך עצמי טובה של עופרי.
מה הייתה אמא של עופרי צריכה לעשות? ראשית, לתת לגיטימציה לרגש: "זה באמת לא נעים שאנחנו רוצים לשחק עם מישהו, והוא אינו רוצה לשחק איתנו." הצעד השני הוא לבחון אפשרויות להתמודדות: "מה עושים כאשר רוצים להצטרף למשחק? מה עוד אפשר לעשות כאשר ילד מסוים לא מעוניין לשחק איתך"?
תנועה נכונה בשדה החברתי מחייבת שיתוף פעולה. פינוק וחסות יתר מונעים שיתוף פעולה, כי פינוק מלמד רק לקבל, וחסות יתר משדרת "אתה קטן, חלש, לא יכול - אני אעשה בשבילך ובמקומך."
לא מסוגלים לומר "לא"
לסיכום, חלק מההורים נוקטים דרכי חינוך של נתינה מוגזמת מתוך צורך לפצות את עצמם על חסכים בילדותם-הם. הם מחליטים להיות הורים טובים יותר מהוריהם ולהעניק לילדיהם ילדות מאושרת. חלק מההורים המפנקים היו בעצמם ילדים מפונקים והם מתקשים להתמודד עם תסכולים. הם מעדיפים לתת לילד עוד קרמבו ועוד שוקולד במקום להגיד "לא" ולהתמודד עם חוסר שביעות הרצון של הפעוט.
אולם נתינה חסרת גבולות, היעדר היכולת להגיד לילד "לא" - כל אלה עונים על צורך של ההורה, לא על צורך של הילד. אולי הם נוחים ונעימים בטווח הקצר - אך אינם יעילים בטווח הארוך.
הילד יגדל ויגיע לגן ואחר כך לבית הספר, לתנועת הנוער ולעולם המבוגרים. הוא יצטרך לדעת להתחשב, לגלות אמפתיה. אם לא יתאמן כבר בבית בהבנת קודים חברתיים ובהתנהלות על פיהם - יהיה לו קשה יותר להשתלב בחברת הילדים, ובהמשך בזוגיות ובמקום העבודה. על הפינוק ועל חסות היתר - ישלם הילד את המחיר.
הכותבת היא בעלת תואר M.S בפסיכולוגיה חינוכית-יישומית ומורה במדרשה להנחיית קבוצות במכון אדלר.