חשבון נפש ל-1 במאי: זכויות העובדים השתפרו

יום הפועלים הוא הזדמנות להיזכר בשינויים שחלו בזכויות העובדים מאז שנות ה-80'. לקטר זה נחמד ואפילו חשוב, אבל אסור לקחת כמובן מאליו את חוק שוויון הזדמנויות, חיוב בשימוע לפני פיטורים, הגנה על עובדות הרות והישגים נוספים. סקירה

הרשו לי להחזיר אתכם למספר רגעים למציאות התעסוקתית של לפני עשרים שנה, במסגרתה, המעביד יכול היה לעשות כמעט כל שחפץ מבלי שלעובד היתה הגנה אפקטיבית בדמות החוק או הפסיקה.

 

התפיסה שרווחה אז, על פיה העובד הינו קניינו של המעביד, פסחה מן העולם ובמרוצת השנים, עם התגברות כוחו של העובד, התהוותה מציאות חדשה בה המעביד כפוף לשורת מגבלות ארוכה. כיום, המעביד אינו יכול עוד לנהל את עסקיו בהתאם ל"אני מאמין" שלו ומאזן הכוח נוטה, פעמים רבות, לצד העובדים.

 

• הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ynet כלכלה וקריירה

 

סיפורה של גלית (שם בדוי) מדגים את התמורות שחלו בחקיקה ובפסיקה המגנה על העובדים, על ציר הזמן של עשרים השנים האחרונות. גלית החליטה לממש את חלום חייה ולעסוק במקצוע שלמדה במהלך שירותה הצבאי - מכונאות רכב.

 

בתחילת שנת 1988, מיד לאחר שחרורה, היא החלה במסע חיפוש קדחתני אחר מעסיק שיממש את חלומה ויאפשר לה להראות לכל הגברים בסביבה כיצד מפרקים ראש מנוע של סובארו בזמן שיא. לצערה של גלית, כל המעסיקים אליהם פנתה סירבו לקבלה לעבודה, והביעו פליאה על שום בחירותיה התעסוקתיות התמוהות שאינן יאות "לליידי" שכמותה.

 

המוטיבציה של גלית קיבלה חיזוק משמעותי. באפריל 1988 נחקק חוק שוויון הזדמנויות בעבודה שקבע כי אסור להפלות עובדים בשל מינם. ככל הנראה גם הסערה התקשורתית סביב החוק עשתה את שלה וכעבור זמן קצר היא חבשה סרבל עבודה והתגאתה במשרתה החדשה: מכונאית מן המניין במוסך גדול.

 

שווה, אבל פחות

חיוכה של גלית, לא נותר על פניה לזמן רב. בתום חודש של עבודה מייגעת, במהלכו עבדה מבוקר ועד ערב, היא גילתה שעל אף העובדה שתפקדה ללא דופי, ותפוקתה השתוותה לזו של יתר הגברים שעבדו בתפקיד הזהה לשלה, היא השתכרה שכר נמוך ב-30% אחוז מזה ששולם להם. גלית בלעה את הצפרדע והכירה במציאות זו כעובדה מוגמרת – נשים משתכרות פחות מגברים.

 

רצה הגורל, וגם המחוקק, ובשנת 1996 נחקק חוק שחייב את מעבידה להשוות את השכר המשולם לגברים ולנשים. חיוכה של גלית נמרח על פניה, אך התחלף חיש מהר בתחושה של מבוכה על סף הגועל שהציפה אותה. מכונאי חדש שהצטרף ליתר הצוות, לא פסק מלשוחח עם יתר חבריו על מעלליו המיניים, תוך מתן פירוט מדוקדק ושבחים לאובייקטים שלדבריו הוא "פירק".

 

אם לא די בכך, הוא אף תלה לוח שנה שכולל תמונות פורנוגרפיות שיצרו אצל גלית אי נעימות ותחושה טרדה בלתי פוסקת. פנייתה למעבידה שיואיל להנחות את עובדיו לחדול מלדבר באופן בוטה כל כך בנוכחותה לא צלחה. לדבריו, "זה הדלק שמניע את העובדים ובכלל, מה זו ההתחסדות הזו, את מכונאית או מורה לתושב"ע?" .

 

עם המציאות הזו גלית סירבה להשלים, אך כל ניסיונותיה לאתר מעסיק חדש העלו חרס והיא המשיכה לעבוד במקום עבודתה הנוכחי, עד שייסוריה מצאו מזור בדמות החוק למניעת הטרדה מינית. בשנת 1998, חוקק החוק, שמגדיר מהי הטרדה מינית, על פיו, העובדים פעלו בניגוד לחוק. לצערם, הורה להם המעביד לחדול מלדבר בפרהסיה על נושאים אלו כמו גם להסיר את לוח השנה.

 

זכות הדיבור

"כנסי מיד למשרד", זעק מעבידה של גלית. "תסגרי את הדלת, או בעצם תשאירי אותה פתוחה, כדי שכל העובדים ידעו מה יהיה גורלו של עובד שגונב ממני, תיקחי את הדברים שלך ותעופי לי מזווית העין. את מפוטרת ושלא תעזי לשוב לכאן לעולם. עוד מילה אחת ואני מזמין גם משטרה".

 

גלית נותרה המומה, היא ידעה היטב כי ידה לא היתה במעל ומעולם לא לקחה ללא רשות אף לא בורג אחד בודד, אולם המעביד לא אפשר לה להגיד דבר והיא העדיפה להמתין ליום המחר, במהלכו היא הפנתה את תשומת לבו לפסיקה שהחילה את זכותו של העובד לשימוע גם במקום עבודה פרטי.

 

על פי הפסיקה שניתנה בשנת 2003, על המעביד לתת לעובד הזדמנות ראויה לשטוח את טענותיו ולהתגונן מפני פיטוריו. כך עשתה גלית, היא הציעה למעביד כי תיבדק באמצעות פוליגרף ואם יתברר כי היא דוברת אמת, מלבד ביטול פיטוריה, היא דורשת גם שהוא יתנצל בפניה למול כל העובדים. והוא אכן התנצל.

 

המעביד של גלית אהב את עובדיו, כל כך אהב עד שביקש מהם באופן אישי להישאר מידי שבוע כעשר שעות נוספות, כדי שיוכל ליהנות מחברתם ומהתפוקה המרשימה שלהם. "חברות לא קונים בכסף", הוא טען ומבחינתו כל אחד מהעובדים הוא חבר, לכן אין צורך לשלם לו בגין השעות הנוספות.

 

הזכות להיות חולה

בשנת 2009, נכנס לתוקפו תיקון בחוק הגנת השכר, שאילץ את המעביד לשנות את יחסו החברי כלפי עובדיו. על פי החוק, בתביעה של עובד לשכר עבודה, לרבות בתביעה לגמול שעות נוספות של עד חמש עשרה שעות נוספות בשבוע, מוטל הנטל על המעביד להוכיח את שעות עבודתו של העובד, אם המעביד לא ניהל רישום נוכחות כנדרש בחוק, כגון החתמת כרטיס נוכחות.

 

לצערה של גלית, בשנת 2009, היא חלתה בדלקת ראות ונאלצה עקב כך להיעדר מעבודתה לפרק זמן של חודשיים. בעודה ממתינה בתור לצילום ריאות, היא התבשרה בשיחת טלפון כי תמו יחסי העובד מעביד בניהם, תוך שהמעביד מביע צער עמוק על החלטתו הבלתי נמנעת ומאחל לה "המון בהצלחה בהמשך דרכה" ושתגיע בהקדם לאסוף את מכתב הפיטורים הממתין לה בעמדת הקבלה במוסך.

 

גלית מצידה המתינה בנימוס עד שיסיים את דבריו והשיבה לו כי לא ניתן לפטרה מאחר וטרם סיימה לנצל את ימי המחלה הצבורים לזכותה, על פי הקבוע בחוק. לפיכך, לא נותר לה, אלא לסיים כעת את השיחה. המעביד שלא האמין שהוא נקלע לסיטואציה הזו, הכין חיש מהר מכתב חדש והמתין לחזרתה של גלית לעבודה,שאז יוכל לבשר לה באופן חגיגי שהיא מפוטרת.

 

אולם תכנונים לחוד ומציאות חוקית לחוד, מששבה גלית לעבודתה, היא הודיעה למעביד שלאחר שנים של ניסיונות חוזרים וכושלים להיכנס להריון, היא ובן זוגה החליטו להקדיש זמן ואנרגיה לצורך טיפולי פוריות, ולפיכך, לצערה, היא תיאלץ להיעדר מעבודתה תוך שהחוק מונע ממנו לפטרה בשל כך.

 

הזכות להיות אם

המעביד לא האמין פעם נוספת למשמע אוזניו, ומיד לאחר שיצאה מחדרו ניסח בקשה לקבלת היתר לפיטוריה של גלית ושלח אותה לאגף הפיקוח על עבודת נשים בהריון במשרד התמ"ת. בבקשה טען כי העובדת אינה נאמנה למערכת ואין לו כל צורך בהמשך העסקתה.

 

המפקח במשרד התמ"ת לא שוכנע לגבי עילת הפיטורים ומשלא הצליח המעביד להרים את נטל ההוכחה שאין קשר בין הפיטורים לטיפולים, דחה את בקשתו ואילץ את המעביד להמשיך ולהעסיקה במהלך הטיפולים.

 

תפילותיה של גלית נענו ובחודש פברואר 2010, היא הודיעה למעבידה כי לשמחתה הרבה היא "נקלטה". המעביד קלט את המסר והמתין בסבלנות עד לתום חופשת לידתה, ואז בישר לה כי במקום שתשוב לעבודה, מוטב לשני הצדדים כי תישאר בביתה ותמשיך לטפל בילד ואין כל צורך שתשוב לעבודה, הוא ישלם לה על תקופה זו ופיטוריה ייכנסו לתוקף בתום חופשת הלידה.

 

גלית הפנתה את תשומת לבו כי עליו לאפשר לה לשוב לעבודה בפועל ולא די לשלם לה את שכרה, וזאת מכוח פסיקת בית הדין הארצי לעבודה שקבע בשנת 2010 שיש לתת לעובדת השבה מחופשת לידה הזדמנות אמיתית לחזור למעגל העבודה ולא די בתשלום שכרה בלבד. המעסיק הטיח את ראשו בקיר וזעק השמיימה.

 

מהפכת הפיצויים

בתום חופשת הלידה, שבה גלית לעבודתה, נכנסה לחדרו של המעביד, בקשה ממנו לסגור את הדלת. לדבריה, היא ובן זוגה אינם יכולים לעמוד עוד בנטל תשלום שכר הדירה בתל אביב, כמו גם שהם מעדיפים לגדל את הילד בסמוך למקום מגוריה של חמותה: ביוקנעם עילית. על כן, היא מתפטרת, אולם נסיבות התפטרותה מאלצות אותו לשלם לה פיצוי פיטורים בגין עבודתה החל משנת 1988.

 

המעביד לא האמין למשמע אוזניו, הוא המתין שנים לרגע שיוכל לבשר לה כי היא מפוטרת וכעת, לא רק שההנאה הכרוכה בכך נמנעה ממנו, הוא גם נאלץ לשלם לה פיצויי פיטורים בסכום עתק. כששמע זאת המעביד החל לצעוק על גלית בקולי קולות על כך שהיא נוטשת אותו לאחר שפיטר עובד אחר, על מנת שיוכל להמשיך ולהעסיק אותה, המעביד האדים ובתום הצעקות נפל ארצה ואיבד את הכרתו.

 

הרופא שהגיע לטפל במעביד קבע כי המעביד קיבל התקף לב, הבהיל אותו לבית החולים, שם שהה חודש ימים. לאחר מכן פנה המעביד למוסד לביטוח לאומי על מנת שיכיר בהתקף הלב שלו כתאונת עבודה.

 

הכותבת היא עו"ד מומחית לדיני עבודה ממשרד לפידור ושות'