כשהחברה הכי טובה שלי ואני התאהבנו

חברות בין נשים מתחילה תמיד בהתאהבות, כולל הכל. אבל האם אפשר להתאהב בחברה חדשה בכל גיל? הסופרת מירי רוזובסקי בטור אישי, מאוד אישי, על חברויות בין נשים שמתחילות על הבר, באוניברסיטה, בעבודה או באוטובוס ומה ההבדל בינן לבין מערכות יחסים עם בני זוג

קרן אמרה: למה שלא תכתבי משהו על חברות בין נשים, על איך שזה תמיד מתחיל כמו התאהבות, כולל הכל, ההתרגשות והקסם והאינטימיות והשמחה. קרן אמרה שהיא והחברה הכי טובה שלה אהבו כל כך את "כל הדרך הביתה" כשהוא יצא לראשונה לפני שנים. 

 

מאירה אמרה שאני האדם היחיד שהיא מכירה, שבגילנו עדיין מוצאת חברות חדשות כל הזמן. מאירה היא חברה שלי מהצופים. בזכותה יצאתי לנח"ל. איזה מין בנאדם אחר הייתי בלעדיה.

  

רננית אמרה לי בשבוע הספר ההוא, את חייבת לקנות את הספר הזה, הוא הספר הכי יפה שקראתי ולא ידעה שאני זו אני. ומאז היא לי כמו אחות ויותר.

 

• בואו להתעדכן בעמוד שלנו בפייסבוק

 

"החברה הכי טובה שלי ואני נהיינו צ'ילבות בקיץ חם במיוחד". כתבתי באחד הסיפורים (הוותיקים) בספר (החדש) "כל הדרך הביתה ועוד סיפורים".

 

שתי הילדות ההן, מהסיפור, רבות בגלל חברה שלישית וגם בגלל יוסי, ילד אחד עם עיניים עצובות. מוזר. אף פעם לא חשבתי שאפשר להגדיר כך, במשפט הזה בדיוק גם את "אותה האהבה, כמעט" וגם עוד (לפחות) שני סיפורים בקובץ הזה.

 

נשים מתאהבות בנשים, כמו חיבוק

כי קרן צודקת. נשים מתאהבות בנשים. ככה זה תמיד מתחיל. על הדשא בגן המשחקים, על הבר בפיק-אפ, כיסא ליד כיסא באוניברסיטה, בעבודה, באוטובוס. אבל מה יש בההתאהבות הזאת, שככה היא ממכרת? אולי תחושת הביטחון. אולי התחושה ההפוכה שיש בהתאהבות שבין נשים לגברים - כי החשיפה בין בנות לא מרגישה כמו מחיר, אלא דווקא כמו גמול. כמו הבטחה וקיום. כמו חיבוק.

 

ואיך זה יכול להיות שהחיבוק הזה מתקלקל, מתערפל, מתבטל? מה יש בהבטחה הזו לשמחה הזו - שמכזיב והופך לטינה, לקנאה, למרירות?

  

כי באהבה רומנטית הזיקוקים נמוגים ומתחילה שיגרה. משכנתא של יחסים. תן וקח. ליטוף ועצימת עיניים. ובאהבה לא רומנטית? האם זה אותו הדבר? נדמה לי שלא. כלומר לא בדיוק. כי ההבטחה הגלומה בהתאהבות רומנטית - היא כאין וכאפס לעומת ההבטחה הגלומה בהתאהבות של חברות.

  

גוף נמשך לגוף בסחרור

כי אנחנו, הנשים, אנחנו אנשים ריאליים. ואנחנו יודעות שהסוף של ההתחלה כתוב עליה ברגע היוולדה, ואנחנו יודעות שקסמים וזיקוקים וגוף שנמשך לגוף נולדים מסיחרור, וסיחרורים סופם להתעייף. אבל בחיבוק החברי אין קסם גפרורי של הידלקות, יש ודאות נצחית לניצחון. לנחמה. ליד שנותנת יד, למה שהוא ההיפך מבדידות.

  

וכשזה מכזיב אין השלמה. כש-זה מכזיב, קשה למחול. לפעמים יש כעס גדול וכוסס. או צער ירוק ותוסס. או מלחמה גדולה בין החמלה והטינה. לפעמים יש עייפות. אבל אף פעם אין אדישות. כי הבטחות צריך לקיים, ושבועות בוודאי, והחברה הכי טובה שלי ואני , נשבענו בשדה שליד הבית על הקלף שתמיד-תמיד נגיד הכל אחת לשנייה. 

ההבטחה בהתאהבות רומנטית שונה מהתאהבות של חברות (צילום: ablestock)

 

אין הכל ואין תמיד

ואולי זה העניין: שאין הכל ואין תמיד. ואין רק. יש הרבה רגעים של בהירות ואחדות. של אהבה שמביאה האהבה שמביאה חסד שמביא

 

נחמה שמזמינה יצירה. חבר מביא חבר. חברה מביאה חברה. והחברה הכי טובה שלי, והשניה, והשלישית, והרביעית, הן לא המהות, הן משהו שגדול מהמהות, הן הבסיס והכוח והטעם. הן הרצפה שמחוללת את הריחוף. כמו, בדיוק כמו שקורה לאלונה בסיפור האחרון של הספר הזה: היא מוצאת שתי חברות כמו שאף פעם לא היו לה, וכותבת איתן ובשבילן כמו שהיא אף פעם לא חשבה שתוכל, ומבינה שבסוף זה יכול לקרות, בסוף הכל יכול לקרות. "במציאות, במציאות הממשית, האמיתית, המגרדת. שנגמרות המלחמות. החומות. החסימות". כשמגיעים הביתה.    

חברות הן הבסיס והכוח והטעם (צילום: ויז'ואל פוטוס)

 

• הסופרת מירי רוזובסקי, היא מחברת רבי המכר עטורי השבחים "אותה אהבה, כמעט" שזכה ב"ספר הזהב" ומכר כ-40 אלף עותקים, ו"פעם בחיים" שזכה גם הוא ב"ספר הזהב". באחרונה יצא ספרה "כל הדרך הביתה ועוד סיפורים" שכולל עיבוד חדש ומורחב לסיפורים הישנים, שלתוכם נשזרו סיפורים חדשים, ודמויות מתוך שני הרומנים הקודמים שלה.