בשמים

כל אחד, כמעט, היה רוצה להיות טייס. עמי קאופמן, מדריך טיסה ישראלי בחברת "קונטיננטל", מספר שזה די פשוט, גם אם לא לגמרי זול, לקבל רישיון טייס על מטוס קטן. יצאנו לשמי העיר לבדוק את העניין

במשך השנים הספקתי לסקר מספר לא מבוטל של תאונות מטוסים קטנים. הפעם האחרונה בה כתבתי על תאונת מטוס ססנה הייתה כשמדריך טיסה ישראלי התרסק עם המטוס שלו על גג בית, לאחר שהתלמיד שלו פישל קצת במבחן הסיום. התלמיד, שיצא מההתרסקות ללא פגע, ברח מהמטוס כל עוד רוחו בו, אבל את המדריך נאלצו לפנות לבית החולים והוא מצא את עצמו חסר יכולת תזוזה במשך חודשים ארוכים. הרופאים הזהירו אותו כי תנועה לא נכונה אחת עלולה לגרום לו לשיתוק לכל החיים. אבל לאחר שנה של הסתגרות, הוא החליט לקחת את חייו חזרה לצאת מהבית ואפילו לשוב לטוס. לאחרונה הוא חזר לישראל, משם הוא מדווח כי הוא עדיין סובל מכאבי גב.

 

התרסקות אחרת, שהסתיימה בטרגדיה של ממש, ארעה לאחר איבוד שליטה בידי טייס ישראלי, שקיבל את רישיון הטייס שלו חודשים ספורים קודם לכן, בטיסת תענוגות מגרנד קניון ללוס אנג'לס אליה התלוו חברים, ביניהם שלושה אחים צעירים בני משפחה אחת. כל נוסעי המטוס נהרגו.

 

אפשר להבין, אם כך, מדוע קצת היססתי כשקיבלתי הזמנה ממדריך הטיסה עמי קאופמן להצטרף אליו לשיעור טיסה. מטבעי אני דווקא הרפתקנית וחובבת טיסות, ובעבר הזדמן לי אפילו לאחוז מספר פעמים בהגאים של מטוס ססנה קטן שהיה שייך לחבר, אבל כל זה היה לפני שהפכתי לאמא, כלומר לפני שרגש האחריות התגבר על יצר ההרפתקנות.

 

בסופו של דבר, לא עמדתי בפיתוי, ואחרי שהשארתי הוראות לבני המשפחה, מה לעשות במידה ולא אשוב בשלום מהמשימה העיתונאית, יצאתי לדרך.

 

האמת היא שתמיד אהבתי לטוס. אני אוהבת שדות תעופה ותמיד חלמתי להוציא רישיון טייס, אבל למי יש מספיק זמן או כסף להגשים חלומות שכאלה? וחוץ מזה, גם אם יהיה לי רישיון טיסה, איזה מטוס בדיוק אטיס? ועל מחירי הדלק שמעתם? שאלות אלו ואחרות, התכוונתי להציג בפני קאופמן, טייס חובב, שעם צאתו לפנסיה לפני כחמש שנים, החליט להוציא רישיון הדרכה ולהפוך את התחביב שלו למקצוע.

 

אני טייסת!

קאופמן הגיע עם משפחתו לעיר המלאכים בשנת 1986 ופנה לעסקי המנעולים. לאחר שנה, כשהוא כבר בעל חברה למנעולים, הוא התחיל בשיעורי הטייס בשדה התעופה בוואן נייס.

 

מוואן נייס לא יוצאת טיסות מסחריות. שדה התעופה במקום משמש בעיקר לבעלי מטוסים פרטיים וטיסות צ'רטר. פעם הוא היה ידוע כשדה התעופה שוקק חיים וקאופמן טוען שהוא היה שדה התעופה הקטן העמוס ביותר בעולם. אבל ביום בו אני מבקרת בשדה התעופה, אני מופתעת מהשקט. דממה מוחלטת שוררת באיזור. כן, אני רואה מטוסים, אבל רובם נחים על האדמה. כל חצי שעה, בערך, איזה מטוס עושה טובה וממריא לשמים, אבל השאר עומדים שם ומחכים בסבלנות שמישהו יקח אותם סופסוף לסיבוב.

 

כשאני שואלת את קאופמן לפשר העניין הוא מסביר שבגלל המצב הכלכלי, לא רבים יוצאים לטיסות משדה התעופה בואן נייס. טיסות פרטיות הן בכל זאת עדיין לוקסוס, ולא כל אחד, במיוחד היום, יכול לאפשר את זה לעצמו. בנוסף, גם בתי הספר לטיסה סובלים מקיזוז במספר התלמידים.

 

ולמרות זאת, בית הספר לטיסה בו מלמד קאופמן, "קונטיננטל", הנמצא בבעלות ישראלית, ממשיך לפעול לצד עוד ארבעה בתי ספר לטיסה השוכנים בשדה התעופה.

 

עמי מגיש לי את האוזניות ועורך בדיקה יסודית למטוס הססנה 172 בו נטוס. שם המטוס: צ'רלי. צ'רלי הוא מטוס קטנצ'יק כזה, כמו כל מטוסי הססנה, ועושה רושם מבחוץ שיש בו מספיק מקום רק לאדם אחד. רק לאחר שקאופמן פותח לי את דלת הטייס ונותן לי לשבת במושב הטייס עצמו, אני מגלה שיש מושב נוסף לצידי, וכן עוד שני מושבים מאחור, המתאימים יותר לילדים מתחת לגיל חמש או לגמדים.

אנחנו נדחקים לתא הטייס הקטן וברור לי מייד ששחקני כדורסל או אנשים כבדי משקל במיוחד יכולים לשכוח מחווית הססנה וכדאי שיחשבו על תחביבים אחרים.

 

קאופמן נותן לי לנהוג במטוסון לאורך מסלול ההמראה, עניין די מסובך מאחר ומסתבר שבשלב זה יש להשתמש ברגליים בלבד ולא בהגה המטוס. אני משתדלת לשמור על נסיעה בקו ישר, אבל אם הייתי באותו רגע על הכביש, בטוח היו עוצרים אותי בחשד ל-DUI.

 

לאחר זיגזוג ארוך לאורך המסלול, קאופמן לוקח את העניינים לרגליים, אחר כך לוחץ על כמה כפתורים, תופס את ההגה סופסוף והנה, אנחנו ממריאים.

 

שיעור הטיסה הראשון שלי כולל היגוי המטוס לימין ולשמאל, העלאה והורדת גבהים ומהירויות וצפיה בנוף הנפלא שלמטה. מלמעלה, הוואלי נראה שונה מאוד, יפה ואטרקטיבי יותר, עם המון ברכות שחיה וירק. אני טסה מעל אגם יפהפה מוקף בירק ושואלת את קאופמן בהתפעלות מה שמו של האגם המקסים הזה. "לייק בלבואה", הוא עונה ואני מסמיקה קצת, כי הספקתי לבקר במקום מאות פעמים בעבר ורק בוויקאנד האחרון יצאתי לשם עם הילדים, אבל מי מזהה מגובה של 3,000 רגל?

 

מקץ שיטוט בן חצי שעה בשמים צחורים ונטולי טראפיק או שוטרים מעצבנים שרושמים דו"חות תנועה על מהירות מופרזת, אנו נוחתים ואני מתחילה להבין, מדוע אנשים מוכנים להוציא 170 דולר לשעה עבור שיעור טיסה.

 

יש משהו מאוד משחרר ונפלא ביכולת להטיס מטוס ותודו, שזה נשמע מאוד מרשים וסקסי להכריז: אני טייס/ת. בנוסף, תמיד תוכלו להרגיש חשובים במהלך כל טיסה שלכם, בה אתם יודעים שבמקרה ומשהו לא טוב יקרה לטייס, הרי שאתם מוכנים לזנק לפעולה. טוב, אולי צפיתי ביותר מדי סרטי אסונות, אבל זה יכול בהחלט לקרות.

 

טעויות אנוש

אחרי שנחתנו על הקרקע וחזרנו לשלווה של שדה התעופה בוואן נייס, אנחנו יושבים במשרד בית הספר, שם מספר לי קאופמן בנוסטלגיה על הימים בהם שדה התעופה היה שוקק חיים, טיסות יצאו ונכנסו ושיעורי טיסה היו זולים יותר.

 

"לאחר שהגענו לארה"ב וביססתי את עצמי כלכלית, התחלתי ללמוד טיסה. השיעורים אז היו הרבה יותר זולים. 50 דולר לשעה עלה השימוש במטוס ועוד 25 דולר שילמתי למדריך. תמיד אהבתי טיסה ורציתי להיות טייס והרגשתי שהגיע הזמן לעשות את זה".

 

ניסית להתקבל לחיל האוויר כשהתגייסת לצה"ל?

"בזמנו, כשאני התגייסתי, היה מאוד קשה להתקבל לקורס טייס. בארץ, כל אחד רוצה להיות טייס וכשאני התגייסתי, לא שאלו אותי מה אני רוצה לעשות. שלחו אותי ללמוד להיות מכונאי טנקים וזה מה שלמדתי ועשיתי".

 

זה סיפור די יקר ללמוד טיסה. מי הם התלמידים שלך המאפשרים לעצמם את התחביב היקר הזה?

"בין התלמידים שלי יש לי אפילו תלמיד בן 14 והיו לי תלמידים בני-עשרה אחרים. יש חברה בשם Aviation Explorer המסייעת לבני נוער המבקשים ללמוד טיסה ומממנים עבורם מחצית מהשיעורים בתמורה לעבודה התנדבותית בשדה התעופה".

 

אין הגבלת גיל על לימוד טייס?

"לא. כל אחד יכול ללמוד, אבל רק בגיל 17 אפשר להוציא רישיון טייס. היו לי גם בני 70 שביקשו ללמוד לטוס".

 

כמה שעות טיסה צריך לצבור על מנת להוציא רישיון?

"40 שעות טיסה על מנת להוציא רישיון פרטי".

 

אני שומעת כל הזמן על תאונות מטוסים קטנים מסוג ססנה. האם לידיעתך התאונות קורות בגלל טעות אנוש או בגלל בעיות מכניות?

"הייתי אומר ש-95 אחוז מהתאונות קורות בגלל טעויות של הטייסים. כמעט אין בעיות מכניות הגורמות למטוסים להתרסק. ממקרים שאני מכיר של טייסים שהתרסקו, אני יכול לספר לך על כאלו שלא מילאו מספיק דלק, לקחו יותר מדי משקל, נכנסו לתוך עננים וכדומה. תחשבי על זה, מתי בפעם האחרונה קרה לך שנסעת במכונית והמנוע הפסיק לפעול פתאום או שבגלל בעיה מכנית קרתה לך תאונה? זה כמעט שלא קורה עם מכוניות ואותו הדבר גם עם מטוסים. בנוסף, למנוע של המטוס, יש מערכת הצתה כפולה. אם קורה משהו למערכת הצתה אחת, השניה עובדת. וגם אם המצבר יפסיק לעבוד, עדיין תוכלי להמשיך לטוס ולהנחית את המטוס בשלום".

 

חוץ מתלמידים שמגיעים ללמוד טיסה בגלל שהם רוצים רישיון בשביל הכיף שבעניין, יש כאלו שמגיעים ללמוד כדי לרכוש מקצוע?

"בהחלט. יש תלמידים שרואים את זה כמקצוע לעתיד, אבל מדובר בתהליך ארוך, כי לאחר שהם מוציאים רישיון פרטי, הם צריכים להוציא רישיון מכשירים ואחר כך מסחרי ודו-מנועי ואחר כך הם יכולים ללכת לחברות התעופה הגדולות וללמוד שם טיסה על מטוסי סילון. זהו לא מקצוע כל כך רווחי. טייס מתחיל בחברת תעופה מרוויח כ-20 אלף דולר לשנה, שזה ממש כלום. אבל טייס את לא עושה בגלל שאת רוצה להיות עשירה אלא בגלל שאת מאוד אוהבת".

 

נוח, אבל לא חסכוני

לפני כשנתיים החליטו קאופמן ואשתו לשוב לישראל, שם מתגוררת בתם ונכדיהם. הם מכרו את הבית ואמרו שלום לשני הבנים המתגוררים כאן וטסו לישראל. קאופמן חשב להדריך טיסה בארץ, כדי שלא ישעמם לו, אולם עד מהרה הוא הבין שיש הבדל גדול בין לימודי טיסה בארה"ב וישראל.

 

"בארץ הכירו בשעות הטיסה שצברתי אבל לא ברישיונות האמריקאים שלי. הייתי צריך להתחיל ללמוד והשיעורים בישראל הרבה יותר יקרים מאשר כאן, פי שניים. לעשות מבחן טיסה לקח לי שמונה חודשים, מה שכאן היה לוקח לי חודש ושם זה עלה לי 2,000 דולר, פי כמה וכמה מהמחיר כאן. לאחר שעשיתי חישוב מהיר הבנתי שעד שאעשה את כל הרישיונות הדרושים על מנת להוציא רישיון מדריך טיסה, יחלפו כבר שנתיים ואז אהיה כבר בן 65 ואף אחד לא שש לשכור את שירותיו של מדריך טיסה בגיל הזה".

 

אז הקאופמנים שוב סובבו את המטוס וחזרו ללוס אנג'לס ועמי קאופמן שב לבית הספר הטיסה, שם הוא מדריך טיסה ביחד עם מדריכים נוספים.

 

רוב התלמידים שלך ישראלים?

"כן. לישראלים יותר נח ללמוד טיסה בעברית ובגלל זה הם באים אלינו".

 

אתה טס לפעמים עם אשתך והבנים, יוצא אתם לטיולים?

"לא ממש. הם לא אוהבים לטוס. טסתי עם אשתי פעם לאי קטלינה וזה הספיק לה. המטוסים האלו אינם מיועדים לטיסות ארוכות, אלא לקצרות יותר, למרות שהיה לי כבר תלמיד שהטיס את המטוס שלו עד ניו-יורק ובחזרה, בשביל החוויה".

 

זה לא יכול להיות חסכוני.

"בהחלט לא. זה לא חסכוני וגם לא מהיר במיוחד, אבל זו חוויה להטיס מטוס קטן למרחקים. במקרים מסויימים הטיסות האלו משתלמות יותר מטיסות במטוסים מסחריים מאחר ואם את צריכה להגיע לעיר קטנה שאין טיסה ישירה שמגיעה אליה ויש צורך להחליף מטוסים ולנסוע באוטובוס או מכונית על מנת להגיע ליעד, אז הרבה יותר יעיל לקחת מטוס קטן שיכול לנחות בשדות תעופה קטנים אשר אליהם אין גישה למטוסים הגדולים".

 

קאופמן מתכונן לקראת השיעור הבא שלו ואני עוזבת את שדה התעופה הקטן בוואן נייס, שבימי הזוהר שלו צולמו שם סרטים רבים, ביניהם הסצינה המפורסמת ב"קזבלנקה", ושבה למציאות הרועשת של העיר עמוסת הטראפיק שלנו. מלמטה, העיר לא נראית הכי יפה ופסטורלית כפי שנראתה לי מלמעלה. בט מידלר שרה על זה פעם בשירה, From a Distance. כן, מרחוק הכל נראה יפה יותר. התנועה על הכביש זוחלת לה בעצלתיים ואני חושבת לעצמי איזה כיף יכול היה להיות, אם המכונית שלי הייתה יכולה להצמיח כנפיים כמו ב"צ'יטי צ'יטי באנג באנג" או "הארי פוטר" ולהמריא לה ליעד הבא. מי יודע, אולי בעוד 100 שנה?