שמעו צ'יזבט. ישראל "פוצ'ו" ויסלר

סופר ואגרונום, בן 81. אלמן, אבא ל־3 וסבא ל־2. גר בתל אביב ובכרמי יוסף

השאלה הראשונה שתמיד שואלים אותי היא מה זה פוצ'ו. אף אחד כמובן לא חושד שהורי הם אלה שנתנו לי את השם כשנולדתי. בדרך כלל אני ממציא איזה סיפור, אבל האמת היא שפוצ'ו זה כינוי שקיבלתי בכיתה ג'. ישראל ויסלר היה פשוט שם ארוך מדי לגיל שמונה.

 

אני עושה הרבה הרצאות בבתי ספר, כמו סופרים רבים שלא יכולים להתפרנס משכר סופרים וחיים מלדבר על הספרים שלהם. המורות תמיד מבקשות מהילדים להכין שאלות, וכדי להכין שאלות הם צריכים לקרוא את הספרים.

 

אבל מי קורא ספרים היום? רק אלה שכותבים. וגם הם קוראים רק את מה שהם כתבו.

 

קראתי עכשיו ספר נפלא שנקרא "די". כתב אותו אלי שרייבר. אני לא מכיר אותו אבל חושב שהוא סופר נפלא, כותב מצחיק. הכינוי שלו זה "חתולי". את רואה, זה שם לשאול עליו.

 

שלום עליכם הוא הסופר שהכי השפיע עלי. גיליתי אותו בכיתה ה'. לדוד שלי היה אוסף של כל כתבי, ויום אחד שלפתי מהספרייה שלו את "חיי אדם" ונדהמתי. גיליתי סגנון אחר לגמרי מכל מה שהכרתי. עד אז קראתי רק ספרי הרפתקאות, ז'ול ורן, ויקטור הוגו. פתאום נחשפתי לחיי העיירה היהודית ברוסיה, לתיאורי דלות ועוני ועליבות, וכל זה עוד יוצא מצחיק. כל כך התפעלתי ממוטל בן פייסי החזן, שאומר בעמוד הראשון של הספר "אשרי יתום אני". הילד התייתם, אבל אומר איזה כיף לי שכולם מרחמים עלי. כשקראתי את זה חשבתי לעצמי: הלוואי שיכולתי לכתוב ככה.

מתוך המחזמר קסקט'ס 

 

את השיר הראשון שלי כתבתי בגן. היתה מסיבת סיום, וכל ילד היה אמור להכין קטע למופע. כבר אז לא הכנתי שיעורים, וכשהגיע תורי והגננת שאלה אותי "שרוליק, מה הכנת לנו?", עניתי שלא היה לי זמן להכין כלום. עזרתי לאמא לתלות כביסה, אמרתי לה. היום ילדים לא יודעים מה זה אומר לתלות כביסה, אבל פעם לא היה מייבש. הייתי עומד על הגג עם אמי, היא היתה תולה ואני הייתי מגיש לה את מקלות הכביסה. הגננת אמרה שאם לא הכנתי כלום אז לפחות שאשיר שיר, אבל אמרתי שאני זייפן והילדים יצחקו עלי. היא לא ויתרה ואמרה לי, תדקלם משהו. אמרתי לה, הייתי עסוק אני אומר לך. אבל כולם מופיעים, היא אמרה. אז החלטתי להמציא משהו, ועל המקום ובלי שום חזרה עליתי על כיסא ודיקלמתי את השיר הראשון שכתבתי בחיי: "בשמיים עננים ועל החבל תחתונים". הגננת התפעלה ואמרה, "ילדים, יש משורר בגן. שרוליק כתב שיר כמו ביאליק". 

 

משם הקריירה שלי רק נסקה. בעממי כבר לקחו אותי לכתוב לכל הטקסים והמסיבות.

 

אני שייך למחזור תש"ח של גימנסיה הרצליה. היינו מחזור ל"ו, המחזור שהפסיקו לו את הלימודים בגלל מלחמת העצמאות. לפני שבע שנים נזכרנו שהגימנסיה חייבת לנו חודשיים לימודים, ובאנו למנהל וביקשנו שיחזירו לנו את החוב. אמרנו שאנחנו לא רוצים מורים או ספרי לימוד: אנחנו מסתפקים בכיתה ובשירותי הפעמון. אנחנו גם לא רוצים שיחזירו בבת אחת, כי לא השתגענו ללמוד רצוף, אלא יום אחד בשנה. אז בכל 15 במאי, כבר שבע שנים, אנחנו חוזרים יום אחד להיות ילדים, לוקחים סנדוויץ' בבוקר, נותנים נשיקה לאמא או לשכנה והולכים לגימנסיה.

 

אנחנו מוציאים גם עיתון, ואני נבחרתי על ידי עצמי לערוך אותו. את הגיליון הראשון הדפסתי במדפסת של גימנסיה הרצליה, אבל האיכות היתה גרועה מאוד. לקראת הגיליון השני, אחת מבנות הכיתה שהיתה מנהלת תיכון אליאנס אמרה לי שיש דפוס מצוין ברמת אביב של מישהו בשם רזי, ואם אבוא לשם ואגיד שאני חבר שלה ואני מוציא עלון של חבר'ה מהפלמ"ח, הוא יתרגש מאוד ויעשה מחיר טוב ועבודה טובה. המילה הנחה כבשה את ליבי, אז הלכתי לשם.

 

וכאן מתחיל הצ'יזבט: קבעתי להגיע לדפוס יחד עם חברתי, אבל הגעתי לפניה. ראיתי שם גבר בגיל הביניים, ממוצע קומה וחסון, והבנתי שזה כנראה רזי. אמרתי לו שלום, באתי להדפיס עלון. הוצאתי את הדפים מתיקי ואני רואה שהוא פשוט בוהה בי עם פה פעור. "אמרו לך פעם שאתה דומה לפוצ'ו?", הוא שאל.  

אני כזה שלא יכול לשקר אף פעם, אז עניתי כן, אמרו לי, וההוא אמר: "איזה דמיון, בחיי! ברגע הראשון הייתי בטוח שזה פוצ'ו בעצמו. אבל הרי זה לא יכול להיות, כי בן כמה הוא כבר? הוא צריך להיות זקן, לא? הוא חי בכלל?".

לא שמעתי שהוא מת, עניתי.

"שמע", הוא אמר לי, "הוא יודע לספר סיפורים. לפעמים אני שומע אותו ברדיו ולא יוצא מהאוטו עד שהוא גומר".

גם אני, אמרתי לו.

 

הוא דיבר עוד על הספרים ושאל אם קראתי אותם, אז אמרתי שכן. ואז נכנס יהודי לבוש שחורים עם שטריימל ומגבעת שחורה וזקן מרובע ושחור גם כן. ברגע הראשון חשבתי שזה הרצל, אבל אז עשיתי חשבון שזה לא יכול להיות. רזי ראה את ההרצל הזה, הצביע עלי ואמר לו, "תגיד אתה בעצמך, הוא לא דומה לפוצ'ו?".

ההרצל ההוא הסתכל עלי ואמר, מי? מה? "פוצ'ו!", צעק רזי. "מה, אתה לא מכיר אותו?".

ההוא משך בכתפיים, ולי לא היה נעים מהרצל. אמרתי לרזי, עזוב, לא כל אחד צריך להכיר. ואז נכנסת חברתי, מנהלת תיכון אליאנס. ורזי שמח ואמר לי, "היא מנהלת אליאנס, היא תדע". ואז הוא פנה אליה, "תגידי, הוא לא דומה לפוצ'ו?". היא הסתכלה על הרצל ואמרה, מה פתאום, בכלל לא. לפוצ'ו אין זקן.

"מה את מסתכלת עליו?", אמר רזי והצביע עלי, "תסתכלי על זה". זה פוצ'ו, היא אמרה. רזי התעלף.

"סיי צ'יזבט"

 

צ'יזבט זה סיפור אמיתי שקצת מנפחים אותו והוא נגמר בפואנטה. זה מערבית במקור. הצ'יזבטים שלי לא מפחידים ולא מלחמתיים, וכולם מבוססים על דברים אמיתיים.

 

מה עוד יכולנו לעשות בפלמ"ח חוץ מלספר צ'יזבטים? רדיו לא היה, טלוויזיה לא היתה. אבל היתה מדורה, היו קרטושקעס, ולפעמים גם סחבנו תרנגולות. היינו די רעבים בקיבוץ. היתה תקופת צנע. היינו שרים. אבל כמה אפשר לשיר? אלה שהיו חוזרים מהפעולות היו מספרים חוויות, ולאט לאט מפתחים את הסיפורים האלה.

 

מכיתה ו' רציתי להגיע לפלמ"ח. הייתי בקיבוץ גבעת חיים, ובשיפולי הקיבוץ היו כמה אוהלים. אמרו לי ששם זה הפלמ"חניקים, חבר'ה כאלה שביום הם עובדים, בערב מתאמנים, ובלילה סוחבים תרנגולות ועושים קומזיצים מסביב למדורה. זה נשמע לי חלומי. מה יכול להיות יותר כיפי מזה? והשם פלמ"ח צילצל כל כך יפה באוזני.

 

נתיבה בן יהודה ז"ל היתה משמיצה את הפלמ"חניקים, ובצדק, שהם בתולים. חינכו אותנו על טוהר החשק, והיא סבלה מזה שהיינו בתולים. נתיבה היתה תוססת ונמרצת, ואני חושב שהיא רצתה להתעסק עם בחורים רק כדי להרגיז את אבא שלה, מנהל גימנסיה הרצליה, ד"ר ברוך בן יהודה. הוא היה צועק עליה כי היא לא היתה ילדה טובה, עשתה מה שרצתה. אז היא לא סיפרה יותר מדי, אבל אמרה שאם הפלמ"חניקים לא הבינו מה היא רוצה, אז חברי המשק היו קצת יותר אינטליגנטיים.

 

על נשים למדתי מאוחר. לפני שלמדתי בעיקר חלמתי עליהן הרבה. אנחנו לא ידענו מה עושים עם בנות, מה אומרים להן. לפעמים היה יוצא לנו לשמור איתן והן היו נרדמות, אז היה אפשר להתמזמז קצת. אז הן היו מרשות. בתנאי שלא נעיר אותן. אסור, אם הן ישנות אז הן מרגישות פחות אשמות. בתקופה ההיא, אם מישהו היה שוכב עם בת הוא היה צריך להתחתן איתה.

 

החיבוק הראשון שלי עם בת היה בנגב. הייתי בחטיבת יפתח, וכשירדנו לנגב רציתי לבקר חבר טוב שגר באזור. נסעתי לוואדי דורות, הסתובבתי בין האוהלים, ופתאום יצאה חיילת יפהפייה. ישר זיהיתי שמדובר במרימה היפה מהגימנסיה, שכולם, כולל אני, היו מאוהבים בה. אאוט אוף דה בלו, פתאום מרימה באמצע הנגב. גם היא קלטה אותי. בספונטניות צעקתי "מרימה!", והיא צעקה "פוצ'ו!", ורצתי אליה והיא פתחה ידיים והסתערתי לפני שמישהו אחר יתפוס לי אותה והתחבקנו דקה שלמה. עמדנו חבוקים ופתאום תפסתי שאני מתחבק בפעם הראשונה עם בת, ועוד עם מרימה. אחרי זה לא היה אכפת לי למות בקרבות בנגב. ידעתי שאם אעלה לשמיים ואפגוש את כל החבר'ה הבתולים שמתו לפני, אוכל להגיד להם בתול בתול, אבל התחבקתי עם מרימה.

 

מה אני זוכר מהכרזת המדינה? ובכן, היו שני ימים. לפני הכרזת המדינה היה יום הכרזת החלוקה באו"ם. זה היה היום שכולם ישבו צמודים לרדיו עד אמצע הלילה, לשמוע אם האו"ם יאשר לנו להקים מדינה. הייתי תלמיד, בבית הורי, והלכתי לישון. אני מאלה שהולכים לישון מוקדם. יס, נו, אני אקום מחר ויגידו לי. התעוררתי באמצע הלילה למשמע קולות שמחה ותרועות צהלה מהרחוב, ואז חזרתי לישון. מה, אני אקום באמצע הלילה?

 

למחרת התאספנו כולנו בגימנסיה שמחים ועליזים, כי ידענו שתהיה מדינה, אבל היינו מאופקים. לפני הלימודים היו תרגילי סדר והתעמלות בוקר, והמנהל בוגרשוב נאם ואמר שתהיה מדינה, ש־2,000 שנה חיכינו לרגע הזה והנה זה קרה, אז לכבוד זה לא יהיו לימודים היום. ואז קפצנו וזרקנו ילקוטים לשמיים ופרצנו בהורה ורקדנו. אין לימודים. זה דבר משמח.

 

אני לא משקר אף פעם. הכל בזכות חברה אחת שלי שאף פעם לא משקרת. אין לה צורך בזה. יום אחד בצהריים ישנתי אצלה בבית, ופתאום מפתח בדלת הכניסה מנסה לפתוח ולא מצליח. והיא אומרת לי, אוי, בעלי בא. זה היה בקומה השנייה, ואני רציתי לאסוף את הבגדים מהרצפה ולקפוץ איתם לחצר ולשבור רגל, רק לא להרוס משפחה. היא ראתה ואמרה לי, מה אתה עושה? אמרתי לה שאני קופץ. היא אמרה שלא תעז, אתה אל תזוז מהמיטה. היא נתנה לי פקודה והיא היתה מבוגרת ממני, אז הייתי חייב לשמוע לה.

 

בינתיים התלבשתי, והיא פתחה את הדלת ושמעתי את בעלה שואל למה נעלת. היא אמרה לו, תדבר בשקט, פוצ'ו ישן. הוא שאל מה פוצ'ו עושה פה, והיא אמרה שהוא בדרך לתל אביב מחניתה ונכנס לנוח. נשארתי במיטה והיא אמרה ישן, אז עצמתי את העיניים. בעלה הלך על קצות האצבעות להחליף חולצה, יצא מהחדר ונסע בחזרה לעבודה. פתאום הבנתי שלא מוכרחים לשקר. להגיד את האמת זה הדבר הכי נכון, ואם אני לא צולע היום ולא הולך עם מקל זה רק בגלל שלא קפצתי מהמרפסת. אז זאת המורשת שלי:

 

אל תשקרו.

 

• פוצ'ו מבקש להזכיר לבני מחזור ל"ו: תגיעו לגימנסיה הרצליה ב־15 במאי בשעה 9:00. השנה הוחלט שאנחנו לא לומדים, אלא מתפזרים בין הכיתות ומספרים לתלמידים על מלחמת העצמאות. זה יהיה מדהים. דמיינו אותנו בגיל הזה, אם פתאום היו נכנסים לכיתה שלנו הביל"ויים. זה אותו מרווח שנים. כשאנחנו ניכנס לכיתות, התלמידים יתרגשו. הרי לא נשארו הרבה מאיתנו, דור תש"ח