אלון פרג

טייס אל-על אלון פרג השתתף השבוע במטס ההצדעה לישראל שהתקיים מעל שמי ניו-יורק

אלון פרג (52), טייס אל על על קו ניו-יורק–ת"א ובעל חברה לייעוץ בתחומי התעופה, נחת ביום ראשון בבוקר בניו-יורק ומיד נאסף בנמל התעופה קנדי ע"י חברים טייסים. הוא נסע אתם לשדה התעופה פארמינגדיל, בלונג איילנד, כדי לצאת למטס ההצדעה לישראל, שיזמו חברים מקומיים וקולגות מאל על מעל שמי ניו-יורק. פרג, ששירת כטייס קרב בחיל האוויר, מטייסי ה-F16, שירת בצה"ל עד סוף המאה הקודמת. בארבע השנים האחרונות לשירותו, היה פלג אחראי על קשרי החוץ של חיל האוויר ואחראי על המשא ומתן עם הפלשתינאים מטעם החיל. במרץ 2006 ערך אלון את טיסת המילואים האחרונה שלו, אז גם יסד את החברה שלו, בה הוא מעסיק מומחים אמריקאים.

 

מה גרם לך להצטרף לאל על?

"אני מאוד אוהב לטוס והעבודה באל על מאפשרת לעבור ממקום למקום, להכיר מקומות ואנשים חדשים. בשנתים הראשונות טסתי לאירופה על מטוסי 737 ואז עברתי לטוס על 747-400, שטסים בעיקר בקו ניו-יורק וגם קצת לבנגוק וללונדון".

 

אז אתה מכיר את ניו-יורק.

"כששירתתי בצבא נסעתי לוושינגטון בשנת 1994 לישיבות ותיאומים אסטרטגים עם האמריקאים. אז גם ביקרתי בניו-יורק. בביקור הראשון הייתי מוצף מהעיר וזה משהו שקורה לי עד היום. העיר הזאת מכשפת אותי בכל פעם מחדש. אני מגיע לכאן לפחות ארבע פעמים בחודש, ובכל פעם שאני עוזב אני מתגעגע. יש לעיר פעימת לב כזאת, כל הזמן קורה בה משהו ויש בה מיגוון עצום של מוזיקה, אמנות ואנשים".

 

יש לך חברים כאן?

"עם השנים יצרתי לי הרבה חברים כאן. אשתי, יפעת, היא רקדנית בטן ולפני כחמש שנים חיפשתי לה מקום שתופיע כאן. חברים היפנו אותי לאברהם פנגס, שהיה מופיע אז בערבי רביעי עם הלהקה שלו בקאפינג רום. נעשינו חברים וככה הכרתי גם את סמיר שוקרי וישראלים נוספים".

 

איך הגעת למועדון הטיסה של רוברט קלטי, האיש שיזם את מטס ההצדעה לישראל בניו-יורק?

"לפני כמה שנים, חברים מהארץ רצו לטוס כאן מחוף לחוף, והייתי צריך להסב את הרישיון הישראלי שלי לאמריקאי. חיפשתי מישהו שיעזור לי וחבר המליץ לי על רוברט, שהגיע לניו-יורק לפני כ-13 שנה ופתח פה את מועדון הטיסה. הוא הדריך אותי גם בנושא הנימוסים וההליכות המקובלים כאן ונעשינו חברים טובים. דרכו הגעתי לעוד חברים, כמו אבי קובין, שגר בברוקלין. כל החבר'ה הטייסים שהכרתי היו תלמידים של רוברט".

 

לא הפתיע אותך לגלות כאן כל כך הרבה ישראלים?

"ידעתי שיש כאן הרבה ישראלים והתחברתי לצד הברוקלינאי של הקהילה, ישראלים צעירים שבחרו לגור שם. יש לי גם חברים שגרים בעיר, שלושה מהם טייסים שעברו לגור פה. יש לי גם חבר שגר במונטוק".

 

איך התרשמת מהזיקה שלהם לישראל?

"התרשמתי שיש להם זיקה חזקה וחמה לישראל. למעשה פגשתי פה שלושה סוגים של ישראלים. ישראלים קלאסיים. ישראלים כמו אברהם פנגס, שנמצאים פה כבר 40 שנה, ולמרות שהם מבקרים בארץ, התמונה שיש להם על ישראל היא מתקופה שעזבו. ישראלים כאלה הם למעשה עולים חדשים כשהם חוזרים לארץ. פנגס, למשל, זוכר את ישראל של שנות השבעים. סוג אחר הם ישראלים שהחליטו שזה המקום שלהם, אבל הם עדיין ישראלים ומכירים את ההוויה הישראלית היומיומית. ישנם גם האנשים הכועסים שיש להם ביקורת על המדינה. אני שומע מהם בעיקר כאב וכעס. הם אומרים שלקחו להם את המדינה. החברים שלי הם מהקבוצה הראשונה, אתם אני יוצא לאכול דגים באסטוריה ולשמוע מוזיקה באמצע הלילה".

 

אנחנו חוגגים 63 שנות עצמאות, לא מטריד אותך שכל כך הרבה ישראלים עזבו?

"מעציב אותי שהמצב בארץ לא מאפשר להרבה אנשים לממש את עצמם. הישראלים שחיים כאן עזבו כדי לממש את עצמם. יש לי חבר טייס שלומד משחק ב'לי סטרסברג' וכל כמה חודשים נוסע לעשות מילואים. אז אפשר להיות ישראלי ולחיות בניו-יורק. אני יותר מוטרד מתחושת השייכות. יש לי חמש בנות בגילאי 28-3 (מנישואים ראשונים ושניים). לפני מספר שנים, בתי בת ה-24 חיה בניו-זילנד עם החבר שלה במשך שנה. באותה תקופה הציעו להם השלטונות להתאזרח שם, אבל הם סרבו כי היה להם ברור שהמקום שלהם בארץ. לא חינכתי אותה לזה, אני כן דורש מהבנות שלי להיות מאושרות ולממש את עצמן".

 

גם אם זה יהיה כרוך בלא לחיות בארץ?

"האושר הכללי הוא סך האושר של האנשים הפרטיים. אני רוצה שהבנות שלי יחיו בארץ, אבל לא אדרוש שיחיו לידי, עוד לא הגעתי למקום הזה. הכי חשוב שהילדים יהיו שמחים".

 

איפה אתה מוצא את האופטימיות כשאתה מסתכל על מדינת ישראל היום?

"יש חלק לגמרי לא לוגי, חלק רגשי, שאומר, שבסוף בסוף יהיה טוב. יש איכויות בארץ, יש שכל נהדר, יצירתיות, חדשניות. היה לי חבר בטייסת שהקים חברה עתירת ידע לפני המון שנים. הוא תמיד אמר שהישראלים מומחים בפתרון משברים. אנחנו יודעים לסמן מטרות ולהגשים אותן, להתלכד כשצריך. אני חושב שבסופו של דבר זה יוביל אותנו למקום טוב. כששירתתי בחיל האוויר, יצא לי לבקר בעזה לפני רצח רבין. זאת הייתה תקופה של פרוספריטי עם תחושה באוויר ש'הנה זה בא', שנמאס ממלחמות. ישבתי שם עם העוזרים של ג'יבריל רג'וב. אחד מהם, מפקד המשטרה הפלשתינאית, היה טייס קרב בסוריה במלחמת יום כיפור. התידדנו מאוד והזמנתי אותו אלי הביתה למנגל. אמרנו אז שאם היינו נפגשים שנים לפני כן, זה היה משני צידי הכוונות והנה הוא פתאום אצלי בבית עושה מנגל. הייתה תחושה של נקודת אל חזור, ואז אירע רצח רבין והגיעה האינתיפאדה".

 

הקפאון במשא ומתן עם הפלשתינאים לא מעורר תקווה.

"פגשתי כאן אמריקאים ששאלו אותי מה קורה עם הישראלים? איך זה שיש לנו בחירות כל שנתיים? מה יהיה עם היחסים בין הדתיים לחילוניים? הסברתי להם שבמונחים של מדינות, אנחנו מדינת טיפש-עשרה, אני מקביל את זה לבנות שלי שבגיל הטיפש-עשרה. הן עוד לא מגדירות מי הן, נתונות למצבי רוח, עוד אין להן חזון מה הן רוצות לעשות כשיהיו גדולות. גם לנו אין עוד חוקה, גבולות, והמדינה לא יודעת מה היא רוצה לעשות כשתהייה גדולה. היא הולכת ומאבדת את התמימות אבל עדיין לא מתבגרת, אני מאמין שכשנתבגר הדברים יפלו למקום הנכון".