אבא, למה אתה כל הזמן כועס?

ציפיות לא רציונליות מהילד ומדיניות כמו "יחס גורר יחס" גורמות ליותר מדי אבות להתפרץ בזעם, לכעוס בלי פרופורציה ולחשוב שהילד מנסה לפגוע בהם באופן אישי. איך אפשר לנטרל מראש את הכעס ולמצוא את הדרך האמפתית ללב הילדים?

בתי הקטנה קדחה מחום. היא בכתה ורעדה בכל גופה, ומלמלה דברים לא ברורים, כנראה הזתה מהחום. לפתע שאלה: "אבא, אתה אוהב אותי? "בטח שאני אוהב אותך", השבתי מיד ולבי דפק בחוזקה. האם היא לא בטוחה באהבתי? רעד עבר בי.

 

• בואו להתעדכן בסרטונים ותמונות בלעדיות בפייסבוק שלנו 

 

"אבא, אתה אוהב אותי?" חזרה ושאלה הקטנה. אימצתי אותה אל לבי, קינחתי את דמעותיה ואמרתי: "אני אוהב אותך יותר מכל דבר בעולם". ואז באה השאלה שטלטלה אותי: "אם אתה אוהב אותי, אז למה אתה כועס עלי כל הזמן?"

האומנם אני כועס עליה כל הזמן? האין זאת הגזמה?

 

ההלם היה כפול. הלם מהעובדה שבתי תופסת אותי כ"כועס עליה כל הזמן", והלם מכך שהדימוי העצמי שלי היה של אב מכיל ומלא אמפתיה, השולט בעצמו ובכעסיו. הייתכן שאני כועס מבלי להיות מודע לכך? אולי בתי קולטת משהו המתפרש על ידה ככעס?

 

"אתה ביקורתי מדי כלפי הילדים", אמרה לי רעייתי כששיתפתי אותה. אמנם כן, הייתה לי ביקורת על ההתנהגותם ילדיי: הם לא עזרו מספיק בבית, לא תמיד השקיעו בלימודים, התחצפו לא פעם, הפרו הבטחות, לא תמיד אמרו את האמת. האין זה לגיטימי שאבא יבקר את ילדיו?

 

חלפו שנים ובתי חצתה את גיל השלושים. יחסינו השתנו לבלי היכר. הכעס פינה את מקומו לאמון, לאמפתיה, לאהבה. הכעס לא נעלם מחיי, אבל למדתי כיצד לרסנו, לפוגגו ולעתים אף למנוע אותו לחלוטין. מזה שנים אני מנחה קבוצות גברים, ובמעגלי אבות אלו אנו חולקים תובנות על ההתמודדות עם כעסים ובונים יחד מודל של אבהות חדשה, שאני אוהב לכנות גם "אבהות דולפינית". 

 

הילד חייב, צריך, מוכרח 

אבני היסוד של הכעס על ילדינו הן החצ"מים - חייב, צריך, מוכרח. אלה הציפיות הלא-רציונליות שלנו מעצמנו ומהם. החצ"מ קיצוני במהותו: הילד שלי חייב, צריך ומוכרח לשמוע בקולי, ואם הוא פועל בניגוד לדעתי זה סוף העולם. 

 

אבות הלוקים בחצ"ם הזה תופסים את המצב כקטסטרופלי, מרבים להתפרץ בזעם ולנקום בילד על שהמרה את פיהם. הנה כמה חצ"מים נפוצים:

 

• "הילד חייב לכבד אותי, כי אני אבא שלו"

אבות רבים מצפים שילדיהם ירחשו להם כבוד מעצם היותם אבות, ללא קשר להתנהגותם. ציפייה זו מייצגת תרבות שהתירה לאב לעשות בילד כרצונו והטילה על הילד את מצוות "כבד את אביך ואת אימך". בתרבות דמוקרטית, לילדים יש זכויות אדם. הם זכאים לבקר את התנהגותו של האב, ובמקרים קיצוניים אף למרוד באב מתעלל וגם לתבוע אותו בבית משפט.

 

אבות שבילדותם חשו יראה או פחד כלפי אביהם וביטלו את עצמם מפניו, מתקשים לעתים לעמוד בביקורת מצד הילד. "אני לא הייתי מעז לדבר ככה אל אבי", כועס האב, או בעצם הילד הקטן שדוכא בתוכו. 

 

יש לזכור שהאסרטיביות של הילד היא שלב התפתחותי חשוב בחייו, וצריך לעודד אותו לעמוד על דעתו ולהתמודד איתנו. ילד הלומד לנהל משא ומתן עם אביו רוכש מיומנות חשובה לחייו כבוגר.

 

• "הילד חייב להבין שאם לא ייתן לי יחס טוב הוא לא יקבל יחס טוב"

אבות רבים מצהירים לעתים על מדיניות של "יחס גורר יחס". אין ויכוח על כך שהדדיות היא עיקרון מוביל בהתנהגות חברתית, שמתורגם לעתים באופן שגוי. אב לילד בן חמש הסביר לי: "אם הילד אינו מדבר איתי ומסתגר מפניי, בתגובה אינני מדבר איתו עד שהוא יבוא אליי וירצה את קרבתי".

 

הדדיות ביחסי הורה-ילד אינה זהה להדדיות ביחסים בין מבוגרים. הילד אינו מצויד ביכולות התנהגותיות, קוגניטיביות ורגשיות המאפשרות לו לקיים מערכת יחסים שוויונית עם ההורה. תגובותיו למצבי לחץ לעתים קרובות קיצוניות. פחדיו רבים ועוצמתיים יותר משל מבוגר, והכלים שלו להתמודד עמם דלים יותר.

 

משום כך האב יכול להכיל את ההתנהגויות ה"מעצבנות" ולהגיב באמפתיה במקום לגמול בהתנהגות דומה.

מעמיסים על ילדיהם את הגשמת חלומותיהם (צילום: shutterstock)

 

• "הילד חייב להחזיר לי את מה שהשקעתי בו"

אבות מתלוננים על כך שכל חייהם נתנו לילדיהם, ואילו הילדים "כפויי טובה". ראוי ללמוד מדברים שאמר ילד לאב שהיה בטיפולי: "אפילו אם אתאמץ כל חיי להחזיר לך את מה שהשקעת בי, לעולם לא אוכל לגמול לך על כך שנתת לי חיים, שגידלת אותי, שפרנסת אותי, שהגנת עליי. תמיד הנתינה שלך תהיה גדולה משלי".

 

האם אנו רוצים שילדינו יחושו כבעלי חוב? התחשבנות כזו מייצרת ציפייה בלתי מציאותית מהילד ומהווה מדגרה של כעסים אינסופיים של אבות כלפי ילדיהם.

 

• "אני חייב למנוע מהילד שלי טעויות שאני עשיתי"

עם התבגרות ילדינו, הולכת וקטנה יכולתנו להגן עליהם מפני טעויותיהם. אבות המנסים לכפות על ילדיהם את דעתם מקוממים עליהם את ילדיהם ודוחפים אותם במו ידיהם לעמדה של "אני אעשה ההפך ממה שאתה אומר לי".

 

ה"דווקא" הילדי מעורר לעתים תגובת נגד כעסנית ומכאן קצרה הדרך למאבקי כוח הרסניים.

 

• "הילד שלי חייב להיות בוגר כמו שאני הייתי בגילו" 

אבות שנסיבות חייהם ביגרו אותם בטרם עת, ביקורתיים לעתים כלפי ילדיהם הנוהגים ב"ילדותיות". הם מצפים מילדיהם להתנהג בצורה בוגרת יותר משלב ההתפתחות שהילד נמצא בו. האב משחזר בעצם את הפגיעה בילדותו שלו, ובכך פוגע בהזדמנות של ילדו ליהנות מהתפתחות תקינה.

 

• "ילד חייב להגשים את חלומותיו של אביו"

אבות רבים מעמיסים על כתפי ילדיהם את הגשמת חלומותיהם שלהם. אבות אלה משדרים: "אם לא תגשים את החלום שלי שתהיה (כדורגלן על או מהנדס), אתאכזב ממך".

 

שאלתי גבר בשנות החמישים לחייו, שיצא לגמלאות: "איזה חלום אתה רוצה להגשים עם יציאתך לגמלאות?". הוא השיב ללא היסוס: "אין לי אף חלום משלי. כל חיי הגשמתי את החלומות של הוריי, מפקדיי בצבא ושל בני משפחתי". האם נשכיל לעודד את ילדינו לחלום את חלומותיהם ולא את שלנו?

 

אתה סרדין או כריש?

לעתים מצטבר מתח כה רב, עד שכל גירוי נוסף גורם להתפרצות זעם. במצבים כאלה אנחנו דומים לכוס מים מלאה שאפילו טיפת מים אחת נוספת גורמת לה לגלוש על גדותיה.

 

ריקון כוס המתח מצריך מודעות לגובה המים בכוס, ולשם כך נשתמש במד הלחץ הפנימי שלנו, הלחצנומטר. כשהמחוג במד הלחץ נע בין 0 ל-40 אתה חש רגוע ושליו. כשהוא נמצא בין 40 ל-80 רמת המתח סבירה, אך כשהמחוג מזנק ל-80 עד 100 המים גולשים ואנחנו עולים על גדותינו, מציפים את הסביבה במתח.

 

קל יחסית לעצור את המחוג בלחצנומטר כשהמתח תופס רק את מחצית הכוס. במצב כזה רובנו מסוגלים עדיין להתמודד עם טעות, נזק, או פרובוקציה של ילדינו. אבל כיצד נתמודד כשהמחוג שלנו עובר את השמונים? לצורך כך נערוך היכרות עם הסרדין הכריש והדולפין שבתוכנו.

 

הסרדין והכריש הם שני יועצים פנימיים החיים בכל אחד מאיתנו. הסרדין מייצג את הפחד שלנו מילדינו ואת חוסר האונים שלנו מולם. הסרדין מתייאש וממליץ: "אם תרצה את הילד הוא יאהב אותך. ותר לו, אל תתעמת. תשאיר לאשתך להתעסק עם הילדים".

 

הכריש מייצג את ההפך: "הילד הזה מבין רק שפה אחת - כוח. הוא יכבד אותך רק אם תהיה קשוח איתו".

 

לפעמים אנו פשוט הכלאה של השניים, "סרדיש", ונעים הלוך ושוב בין התרפסות להתפרצויות זעם. אנו מוותרים שוב ושוב וצוברים תסכול ומתח הממלאים את כוס המתח עד גדותיה. כשהילד "עובר את הגבול" אנחנו מרוקנים את הכוס בהתפרצות זעם, אחר כך מתחרטים והסרדין שב לשלוט בהתנהגותנו.

"עד כאן!" מאותת הדולפין לדולפינון כשהוא מתרחק מהלהקה (צילום: איי פי)

 

על אמפתיה והצבת גבולות

מדוע אנחנו, אבות אוהבים ונבונים בדרך כלל, נגררים לתגובות סרדיניות וכרישיות כלפי ילדינו? ראשית נערוך היכרות קצרה עם כמה מהתכונות הבולטות של הדולפין האבהי:

 

א. הסונר האמפתי

כשדולפינה עומדת להמליט, הדולפינים מרגישים בעזרת הסונר שלהם את מצוקתם של היולדת ושל הוולד, מתייצבים מתחת לבטנה וממתינים. כשהדולפינון יוצא הם נושאים אותו אל פני המים כדי שינשום את נשימתו הראשונה.

 

היכולת הסונרית הזאת משולה לאמפתיה האנושית. בעוד הסרדין והכריש יפרשו תמיד את העובדה שהילד אינו רוצה ללכת לבית הספר כסימן לכוונה זדונית של הילד לפגוע בסמכותם, יצליח הדולפין לקלוט ולהבין את מצוקת הילד, להזדהות איתו ולעזור לו להתמודד.

 

אמפתיה היא האמצעי היעיל ביותר להתמודדות עם הכעס על הילד. אבות שפיתחו את הסונר שלהם מגייסים אמפתיה באמצעות התחברות לזיכרונות הילדות שלהם. אבות עם סונר מפותח משתפים את ילדיהם בחוויותיהם וכך מסייעים להם להתמודד.

 

ב. הצבת גבולות

לדולפין עוצמה פיזית המאפשרת לו להזדקף במים, לעמוד על זנבו ולהציב גבול. "עד כאן!" מאותת הדולפין לדולפינון כשהוא מתרחק מהלהקה באופן מסוכן או מתקרב לרשת דייגים. אבא דולפיני יודע להציב גבולות לילדיו בלי לאיים, להעניש או להפחיד את הילד.

 

כשילד מסרב להתלבש לקראת הגן, כשהוא מתקרב לכביש ואינו שועה לאזהרות, האב מרחיק אותו פיזית מהכביש, או מלביש אותו כדי לצאת אל הגן - בנחישות, אך ללא זעם או פגיעה פיזית ומילולית בילד.

 

ג. אורך רוח

כדי לזנק מחוץ למים, צולל הדולפין וצובר תאוצה מתחת למים. גם אבות דולפיניים צוללים אל עצמם כדי לתכנן תגובה הולמת, כדי להתייעץ עם בת הזוג או עם איש מקצוע, כשיש צורך בכך.

  

יצירת אווירה דולפינית בין אבות לילדיהם מפחיתה משמעותית את הסיכוי לכך שתתפרץ בכעס על ילדיך. אך חשוב קודם כל להפנים: אבא טוב הוא אבא שטוב לו.

 

כדי להשקיע זמן ולטפח קשר של אהבה עם ילדיו חשוב לאזן בין העבודה למשפחה, להקפיד על שעות עבודה שגרתיות, להקשיב גם לעצמנו ולא רק לאחרים, להכיר במגבלות כוחנו, לשמור על בריאותנו ולכבד את צרכינו שלנו. 

 

הכותב מנחה קבוצות גברים ומעגלי אבות, וקבוצות "לכעוס בלי להרוס".