אש קודש

חכמת הקבלה גורסת כי התגלות הבורא לבני האדם נעשית באמצעות יסוד האש. יצחק אהרון בודק מה תפקידה של האש בקיומו הנצחי של עם ישראל ומה הקשר לל"ג בעומר

ביום ל"ג בעומר ישנם שני מוטיבים מרכזיים שזורים האחד במשנהו והם מהווים את סיבת היום. האחד הוא מוטיב האש, והשני הוא סיפור חייו והסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי. מאמר זה יעמוד על הקשר ביניהם ומדוע האש מקבלת במה וביטוי כה נרחבים ומשמעותיים ביום זה.

 

ביום ל"ג בעומר בשנת ג' אלפים תתק"כ הסתלק רשב"י (160 לסה"נ), המקובלים שחיו בצפת במאה ה-16 נתנו ערך מוסף לל"ג בעומר בהילולה גדולה על קברו של רשב"י במרון. לגרסת המקובלים, ביום הסתלקותו של רשב"י עלתה נשמתו והתאחדה עם עולמות עליונים, בבחינת זיווג הצדיק עם השכינה. איחוד זה מייצג חתונה ומכאן הנוהג הנפוץ להינשא ביום ל"ג בעומר (הילולה היא מילה בארמית שפירושה: שמחת נישואין). פטירתו של רשב"י מתוארת בזוהר בדרמטיות: "אותו יום ביקש רבי שמעון להסתלק מן העולם והיה מסדר דבריו. נתכנסה החברותא לביתו והוא אמר להם: עתה שעת רצון היא, מילים קדושות שלא גיליתי עד עתה רצוני לגלותן...וכל אותו היום לא פסקה האש מן הבית ולא היה איש אשר יקרב אליו כי לא יכול, כי האור והאש היו מסביב לו. משיצאה מיטתו ופרחה באוויר הייתה לפניה אש לוהטת. והנה נשמע קול – עלו ובואו והתכנסו להילולה של רבי שמעון בר יוחאי" (אידרא זוטא, דברים, פרשת האזינו, רצו').

 

אם כן, מהו הקשר שבין יום פטירתו של רשב"י ובין המוטיב המרכזי ביום זה- הדלקת מדורות ונרות? לסוגיה זו משמעויות ופרשנויות רבות מאוד, ולהלן הבולטות שבהן. חכמת הקבלה גורסת כי התגלות הבורא לבני האדם נעשית באמצעות יסוד האש. היא המייצגת מחד את כוח החיים, כוח הבריאה, והעוצמה להתקדם, ומאידך מייצגת את הכיליון וההשמדה.

מצד אחד כוח החיים, מצד שני מכלה ושורפת. אש (צילום: רויטרס) 

 

ברובד הנסתר נגלה כי באש פועלים בניגודיות שישה כוחות- היא מבשלת ושורפת, מחממת ומקררת, משחירה ומלבינה ובמהותה מסמלת היבטים שונים במורכבות נפש האדם. דהיינו, כאשר האדם מנתב את האש שבתוכו לעבודה פנימית ראויה, מוצדקת ונאצלת, בלשון המקובלים הדבר נקרא כיבוש האגו, אזי האש היא חיובית וגורמת להתעלות נפש שנאמר: "חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש" (תהלים, ל"ט, ד ').

 

אך אם האדם עושה באש הפנימית שימוש לא מבוקר ולא נשלט, רצון לקבל לעצמי בלבד מבלי לתת דעת והתחשבות בזולת, הרי שהאש היא "אש זרה" העלולה לגרום לכאוס וחורבן כמובא בבראשית: "וַיקֹוָק הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְקֹוָק מִן הַשָּׁמָיִם (י"ט,כ"ד).

 

במקרא מופיעה המילה "אש" מאות פעמים ולצורך המחשת הופעתה, משמעותה, קדושתה וביטויה במקרא, להלן ציטוט ממספר מקומות:

• "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה" (שמות ג', ב').
• "לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם" (שמות י'ג, כ"ב).
• "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ יְקֹוָק" (במדבר י"א, ג').
• "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְקֹוָק בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד" (שמות,י"ט,י"ח).

 

המקובלים לימדו כי למדורות ל"ג בעומר כפל משמעות. הראשון הינו כעין העלאת נר זיכרון לעילוי נשמת רשב"י, אשר נמשל לנר המערבי שבמנורת המקדש, כמאמר הזוה"ק (רעיא מהימנא, רנו): "אנת בוצינא קדישא נר מערבי". לפיכך, הבערת המדורות נועדה לזכר אותה אש שבקעה מן הבית ביום פטירתו של הצדיק ושתכליתה לשמש נר לזכרו. כל זאת משום האמונה כי בזמן הסתלקותו ירד לעולם אור רוחני עצום שהתגלה ונגה משך כל אותו היום. משכך, המקובלים נהגו להדליק נרות סביב קברו של רשב"י לעילוי נשמתו והמרוחקים נהגו להדליק נרות בפרטיות בביתם או בבתי תפילה.

 

המקור האחר מלמד כי הדלקת המדורות הינה זכר לחידוש והפצת האור הגנוז שבתורת הנסתר ע"י רשב"י, כמובא בזוהר: "וירא אלהים את האור כי טוב ודא הוא אור הגנוז דביה עביד קודשא בריך הוא... בגין דביה מתקיים עלמא וקאים עליה" (ויקרא, פ' אמור). ובתרגום חופשי- האור הגנוז, הוא אור הבורא, על ידו מתקיימת הבריאה בכל יום. רשב"י, בעל סודות הזוהר, זכה לכך שברבות הימים ל"ג בעומר הפך ליום חג "קבלת תורת הנסתר". לפיכך ניתן לומר כי בעומק שורשה של החגיגה העממית נטועה ההכרה כי יש בתורה סודות עמוקים שרשב"י זכה לראותם ומאז ימי האר"י חלה על האדם החובה לגלותם.

 

ל"ג בעומר מייצג את המדורה שבלב היהודי ומבטא את התקווה שלנו, כאומה וכפרטים, לתקומה, לעתיד ולשלום. האש הבוערת מורה על סוד קיומו הנצחי של עם ישראל ואת כוח הישרדותו למול אותן תקופות קשות מאיימות הפוקדות אותנו. תורתנו נמשלה לאש מעצם מהותה, ועם ישראל למוד הסבל והרדיפות ימשיך לשאת את לפיד האש למען הדורות הבאים, בראש מורם ובגאון.

 

יצחק אהרון, חכמה, מרכז לקבלה