בדקו את עצמכם: איזה סוג הורים אתם?
מקריבים את חייכם למען הילדים או שאולי עדיין לא השלמתם עם הצטרפותם לחייכם? ממלאים את הבית בחוקים או נמנעים לחלוטין מעימותים, כדי לשמור על הדמוקרטיה המשפחתית? הפסיכולוג גיל ונטורה נותן בכם סימנים - ואזהרות
הנה מה שהולך לקרות: הורים יקראו את הכתבה, ירוצו על ארבעת ה"טרולים" שאני מתאר, יחפשו במאגר המכרים שלהם הורים שמתלבשים במדוייק על אחד הטיפוסים, יפטירו לעצמם "תודה לאל שאני לא כזה" , ויגלגלו עצמם חזרה לשגרה. למי שהיו תוכניות כאלה, שישכח מזה - ומהר.
ארבעת הטיפוסים שאני עומד להציג הם קלישאות. בפועל, כמעט אף אחד מהם אינו קיים באופן מלא. האמת הדוקרנית היא שכל אחד מאיתנו (כולל עבדכם הנאמן, מודה) קופץ מדי פעם להתארח באחת המסכות הללו מתישהו לאורך המסע בים ההורות הסוער.
אז זהו. כסת"ח עשיתי. אזהרת יצרן נתתי. אפשר להתחיל את סבב המפלצות.
טיפוס 1: ההורה הקורבן
קשה לו. הלב נכמר. כל כך קשה לו. או לה. מה היא לא עושה בשביל הילדים? את הנשמה היא נותנת. כל בן אנוש ברדיוס שלה יודע שהיא הקריבה את החיים שלה בשביל הקטנים, אבל זה בסדר, לא נורא. פה ושם עוד אפשר לפגוש בארץ הקודש אימא או אבא שמצהירים על עצמם
כסובלים מ"תסמונת הנר" – מאירים לאחרים ושורפים את עצמם.
פרויד ובני דורו לימדונו לפני דורות שבכל מהלך אישיותי, מוזר ככל שיראה לעין חיצונית, ישנו רווח מסויים לעצמי. אפשר לשרטט שתי תועלות בולטות הנובעת מבחירה בסגנון ההורה הקורבן: ראשית, ההתבכיינות הצדקנית מהווה לא אחת אמצעי יעיל לגיוס אמפתיה מהסביבה. שנית, ההסתתרות מאחורי גבם הקטנטן של הילדים מאפשרת להורה להסיט את מוקד הדיון מכישלונו האישי במימוש עצמו, יכולותיו ושאיפותיו. למרות זאת, ברמה הרגשית, אני מאמין להם לחלוטין – רע להם, מאוד רע להם. עם זאת, רצוי שנזכור שרגשותינו אינם המציאות – הם רק שיקוף סובייקטיבי שלה.
טיפוס 2: ההורה הסחבק
מבחינתו, מרגע הבקיעה מן הרחם העולל הופך אזרח שווה זכויות (וחובות?) בדמוקרטיה המשפחתית. הסחבק יעתר למוזרות שבגחמות וידגיש בכל שיחה אפשרית את החשיבות של חופש הבחירה. המלאכים הפרטיים שלו מוזמנים לבחור את הרגלי השינה/למידה/משחק שלהם ולעצב את גורלם במו ידיהם הקטנות ובמיטב אמנת זכויות האדם. לסחבקית אין ממש בעיה להריץ בירות עם בנה המתבגר ולהתבשם במחמאותיהם של הסובבים: "בוא'נה, אתם ממש כמו שני חברים!".
אז זהו, שלא.
הסחבק בוחר להימלט מהאספקטים הלא כל כך רייטינגיים של התפקיד ההורי (התווית דרך, סמכות מוסרית, הצבת גבולות וכאלה). למרות שהגירסה שהוא מוסר להגנתו לעיתונות היא שמעשיו נועדו לגדל את הפעוטות לכדי מבוגרים בעלי רצון עצמאי, יש מקום להטיל ספק או שניים בהסבר זה ולתהות האם אין פה בעצם קושי אדיר להימצא בעמדה המתסכלת וחשש כבד מלהיתפס כ"רע". על כך נקהה את שיניו ונאמר לו: אחינו, מי שמכחיש את קיומם של צדדים אגרסיביים באישיותו, עשוי לראות אותם מתפרצים בהפוכה בתזמון הכי מפתיע.
טיפוס 3: הבליין/וורקוהוליק
באופן מפתיע כרכתי במשבצת השלישית שני סטריאוטיפיים כמעט הפוכים: תאב הבילויים ותאב העבודה. המכנה המשותף המבאס לשניהם הוא שאף אחד לא טרח לעדכן אותם שהם הפכו להורים. כלומר, הם נכחו בלידה, בברית/בריתה, החליפו חיתול וחצי – ונזלו במהירות ובעליצות לשגרת חייהם הקודמת.
גם אם הם לא יודו בזה בפה מלא, ייתכן שגם הבליין וגם הוורקוהוליק (שימוש בלשון זכר מטעמי נוחות וכסת"ח, תודה) מרגישים שהילדים מפריעים להם. במידה מסויימת הם צודקים. נוכחותם של הצאצאים אכן מהווה איום רציני על זהות שנבנתה בעמל רב ולאורך שנים – הזהות של המגניב מלא החיים, או לחילופין הזהות של המטיאור ההישגי.
המעבר אל ההורות היא חוויה מפרקת עבור כל אימא ואבא צעירים. למרבה המזל רובנו מצליחים לחבר את החלקים מחדש לכדי זהות חדשה, שמכילה בתוכה מרכיבים מהמצב הקודם והמצב הנוכחי. בפסיכולוגית קוראים לזה אינטגרציה.
הרביעי: הקונטרול-פריק
אם נולדת לאבא או אמא קונטרול פריקים, אתה ודאי יודע שהצבת הגבולות מתחילה עם הנץ החמה, בלי שיש אפילו דקה לשפשוף עיניים מתפנק של בוקר. סטנדרטים ברורים של ביצוע, זמן ומקום תוחמים את כל שעות היממה. לא תמצאו אזורים אפורים בבית: לזאטוט
ברור כמעט בכל רגע מה עושים ואיך. זמן חופשי מוקצה בקמצנות, או כמאמר הביטוי: "לספונטניות יש את הזמן והמקום המתאימים לה".
הקונטרול פריק היה רוצה להתהדר בתחושת שליטה, אבל האמת כנראה נחה במקום שונה: נתח נכבד מהתנהלותו של הטיפוס הנ"ל מונעת על ידי האימה מפני אובדן שליטה. מתישהו לאורך החיים סביר שהקונטרול פריק נתקל בטיפוס הראשון (ההורה הקורבן, למי שמתעצל לעלות כמה פסקאות) ונשבע בדם ליבו שהוא לא ייפול במהמורה זו. הוא יראה לילדים מה זה. אותו לא יסובבו על האצבע. באופן פרדוקסלי, אפשר לומר שגם הוא מנוהל טוטאלית על ידי הצאצאים שלו, בדיוק כמו המקבילה הקורבנית שלו.
אז הנה רשימת המלאי החלקית. שוב אדגיש – אין אנשים כאלה. מדובר בארבע כתובות על הקיר שכל הורה מדי פעם מכתים את עצמו בהן. אני מניח שלכל אחד מאיתנו יש נטיה אפלה לכיוון אחד מהארבעה. לי אישית די ברור באיזו מארבע המהמורות אני נופל יותר...
אבל אין מצב שאגיד לכם. גם לחשיפה יש את הגבול שלה. ביי.
גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה ומומחה לחשיבה יצירתית. לקורסים, ייעוצים והרצאות של גיל