כלוב של זהב

"היכל התהילה" היא ניסיון עצוב של זמרים גדולים לחזור לימי תהילתם. אבל בתרבות הריאלטי, אבי שושן חושש שאין להם יותר מדי ברירה ומצדיע להם על התעוזה, למרות הניצול של מעמדם

אבי שושן פורסם: 23.05.11, 09:20

לא קל לכתוב ביקורת על "היכל התהילה" שעלתה אמש (א') בערוץ המוזיקה. מצד אחד הרצון הטבעי הוא להיכנס ביוצרים על הקופה שהם גורפים על חשבון זמרי עבר גדולים, שנאלצים כעת לריב על דקות מסך, בערוץ שאמור להיות הבית הטבעי שלהם. אבל כשתרבות הריאליטי משתלטת על כל חלקה אפשרית, איזו אלטרנטיבה כבר יש להם?

 

 

מבחינתם זה או להצטרף למשחק, ולזכות בחשיפה ששנים הם לא זכו לה, או להישאר בבית, מחוסרי עבודה, ולהעלות באוב את הזכרונות מהימים בהם הם היו הכוכבים הכי גדולים בארץ.

"היכל התהילה". ניצול טלוויזיוני הדדי (צילום: אוהד רומנו)

 

"ארור שימי תבורי" אומרים הזמרים, "ברוך יהיה" אומרים בהפקה. תבורי, שעשה את אחד הקאמבקים הכי מפוארים שידע עולם המוזיקה הישראלי, בזכות השתתפותו בעונת ה-VIP של "האח הגדול", הוא בוודאי הדוגמה הכי רלוונטית שעלתה בכל משא ומתן בין הזמרים שבחרו להיכנס להרפתקה הזו.

 

למעשה, מי מהם לא היה רוצה להיות היום בנעליו? מזמר עבר שחי בלוס אנג'לס, הוא הפך אשתקד לתימני הכי לוהט של עולם התרבות הישראלי. הוא לא רק זכה בהכרה מחודשת, אלא גם סידר את ילדיו וקנה להם חשיפה שלעולם לא היו זוכים לה אלמלא תוכניות הריאליטי. כולם רוצים היום להיות תבורי.

 

אבל הצפייה בתוכנית מעוררת אי נוחות. בשקט מופתי, שתואם את עולמם כיום וזר לחלוטין מזה שידעו, הם נכנסו לבית בנווה אילן. סרטון המקרין את תרומתם האדירה לעולם התרבות הישראלי הוקרן ברקע, ואז אחד אחד הם הפליאו בביצוע של אחד מלהיטיהם הגדולים.

 

אריק סיני, דפנה ארמוני, אילנה אביטל, אביבה אבידן, בני אלבז, רוחמה רז, אבי טולדנו, אבי ביטר, אלונה דניאל, אדם, ההוא מהיי פייב ופאקינג איגי וקסמן. הזוי, כואב, מביך, מהפנט, מרתק, הכל בבת אחת.

 

האשמה עלינו

קשה להאשים את הזמרים על שהרשו לעצמם להידרדר למקום הזה בו הם נתונים לחסדי הקהל בבית. כשרואים את אביטל מבצעת את "אותך" בחדר החזרות, פתאום נזכרים שכל הדיבורים שלה על סקס ומאהבים צעירים בשנים האחרונות, היו כנראה מתוך ניסיון נואש להישאר בתודעה ולמעשה רק טשטשו את הקול אדיר ששכחנו שיש לה; כששומעים את וקסמן מבצעת את אחד מלהיטיה כמו "אין לי מה לומר לך" מבינים שאולי אנחנו אלה שאשמים שהיא, רוקרית מחוננת וזמרת מרגשת, שפרטה לכולנו על נימי הלב רק לפני עשור, נאלצת היום לעשות את מה שאף רוקר בזמנו לא היה מעז.

וקסמן. "זאתי פעם היתה גדולה" (צילום: ניב קלדרון)

 

כן, גם אנחנו אשמים. שכחנו אותם. סימסנו להדיוטות כמו ההוא של הביוקר עם שפה עילגת וללא שום כישרון כלשהו למשהו. העדפנו חבורת ילדים מזמרים ושכחנו את הכוכבים שנולדו כאן כבר לפני יותר מעשרים ושלושים שנה. אז האמת, איזה ברירה כבר יש להם? הופעות בקושי יש להם, אם בכלל. כתבות הם כבר לא מקבלים כי יוצאי ריאליטי השתלטו גם עליהן. וברחוב? ברחוב אומרים עליהם "עבר זמנם, בטל קורבנם". מקסימום איזה אבא יאמר לבן שלו, "זאתי היתה פעם גדולה".

 

נמאס להם להיות אלה שהיו. עצוב להיות שאף אחד כבר לא מעריך את תרומתם היום. קשה להם שאם כבר נזכרים בהם, זה רק כשאיזה זמר צעיר מחדש אותם, ואז מבקשים מהם איזה תגובה מנומסת. הם אולי התקרחו, צברו קמטים, אבל לעזאזל, הם עדיין שווים, ואף אחד לא ייקח מהם את הכישרון הענק שיש להם. מצפייה אמש (א', 18:00, ערוץ 24) בתוכנית, דבר אחד ברור: יש להם כישרון. מטורף.

 

אני לא רוצה לרדת עליהם. גם לא על ההפקה שניצלה אותם. כנראה זה ניצול הדדי. בינתיים, בכל אופן, אני דווקא בוחר להצדיע להם, שקמו על הרגליים והחליטו להילחם כמו נמרים על הקריירה שלהם. זה עדיף מאשר לשבת בבית ולבכות. בשביל זה יש את פליטי הריאליטי שנעלמים אחרי שהמצלמות כבות.

 

בקטנה: