השבוע נפל דבר בפיקוד העליון של צה"ל – אישה זכתה להתקדם לדרגת אלוף, לעמוד בראש מערך כוח האדם, ולקחת חלק שווה (לפחות מבחינה היררכית) בהתוויית המדיניות של צבאנו שבע הקרבות.
ההתרגשות מובנת. עוד תקרה, שנדמה שהייתה עשויה זכוכית, נופצה. ומאחר ומדובר בגוף שכולנו – פחות או יותר – נקראות לשרת בו מתוקף החוק ולא משום שאלה שאיפות הקריירה או הפנאי שלנו, טוב לדעת שאט אט מסולקות ממנו עוד ועוד מוסכמות המקבעות נשים רק בתפקידי סיוע ומשרד מסורתיים.

ראש אגף כח אדם, האלופה הראשונה אורנה ברביבאי (צילום: נועה סיטי אליהו)
ברביבאי היא לבטח אישה יוצאת דופן, ואם להסתמך על הניסיון המצטבר של כל הנשים שאי פעם פגשתי (לא הרבה, אבל בכל זאת), מותר להניח שלא היה לה קל ואיש לא הגיש לה את הקידום על מגש של כסף.
הרי צה"ל, מעצם מהותו, הוא גוף שוביניסטי, כוחני, שאחראי לרבות מהתפישות המפלות נשים בחברה הישראלית. לא לבדו, כמובן – המיליטריזם הישראלי נהנה מאז ומעולם להתכרבל בחיקה החם של המסורת, ויחד הם יצרו חממה נאה המאפשרת לגברים להתפתח, לשאוף, להנהיג, להצטיין ולהיות נערצים, ולנשים לשמש קישוט וקהל בלבד.

הצבא הפך לכן שיגור אוטומטי המזניק בעלי תפקידים לעמדות מפתח במשק ובפוליטיקה הישראלית, מובן מאליו שחשוב לפתוח בו ערוצי קידום לנשים, שיוכלו לקבל את אותה הזדמנות ליצור קשרים ולבסס לעצמן קריירה עתידית.
למרות זאת, אני חייבת להודות שמינויה של אלופה למטה הכללי משמח אותי הרבה פחות מכפי ששמח אותי מינויה של דורית ביניש לתפקיד נשיאת בית המשפט העליון או מינוין של נשים לתפקידי מפתח במוסדות תרבות, באקדמיה ובמשרדי ממשלה.

דורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון ולא דרך קריירה צבאית (צילום: AFP)
נשים אלה הגיעו לאן שהגיעו לא דרך צה"ל, וקידומן תורם ולו במעט לצמצום ההשפעה המיליטנטית של החברה האזרחית שלנו. בזכותן, יותר מאשר בזכות אלופות הפיקוד העתידיות, עוד תהיה לנו חברה שהבדלי המגדר שבה יהיו (ותרשו לי רגע של נאיביות מלאת תקווה) בגדר קוריוז בלבד.
כל מה שקרה השבוע בסטייל - חדשות האופנה