תחת איומו של כתב אישום פלילי לכל דבר, חשפה עורכת הדין בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב, את הסיבה האמיתית לתהליך המייגע: אותה מתלוננת סדרתית, שפנתה פעם אחר פעם לעירייה בעניינה, עבדה אז כתובעת באותה מחלקה פלילית בעירייה שהגיעה נגדה את כתב האישום. השופטת לימור בן שמן פסקה בשבוע שעבר לטובת הנאשמת, ואף מתחה ביקורת על העירייה: "התנהלות זו מטילה צל כבד ומעוררת ספק אם אכן פעלה המאשימה בהתאם לעקרונות הצדק וההגינות המשפטית".
אף שבידי עזריאלנט היו מסמכים עירוניים שאישרו את השימוש בנכס כמשרד, הוגש במאי 2008 כתב אישום נגדה על סמך חוות דעת של מהנדסת עירונית שקבעה כי עברה על החוק. בעדותה של המהנדסת לא צוינה הסיבה לתפנית הפתאומית, וגם העירייה לא הסבירה זאת מפורשות. עם חשיפת העבר התעסוקתי של המתלוננת, התבהרה התמונה: "בשל החשש הממשי מניגוד עניינים, היה על המאשימה להתנהל תוך משנה זהירות בבחינת מאווייה ולחציה של המתלוננת", ציינה השופטת בהחלטתה.
בדרך כלל, במשפטים הנוגעים לעבירות בנייה יוצאת עיריית תל אביב כשידה על העליונה. אולם מעבר להפסד החריג, בולטת במקרה זה הסיבה. המהנדסת עצמה הודתה, לאחר שפנתה אליה עזריאלנט בעקבות גיבוש חוות הדעת נגדה, כי פעלה מתוך רצון "להוריד מעליה את המתלוננת". לדברי עורכת הדין, המהנדסת אף ציינה "שמצדה אני אזוכה". העירייה, יש לציין, לא הזימה עדות זו.
גם השופטת התייחסה לעובדה זו וציינה כי התנהלות העירייה, "כעולה מעדויות הנאשמת והמהנדסת העירונית, נבעה מלחציה של המתלוננת אשר התישה אותה ואת הנאשמת כאחד". היא הוסיפה כי "העירייה לא הצביעה על טעמים ראויים שהצדיקו את שלל הביקורות שנערכו במרוצת השנים (במשרדה של עזריאלנט - י"ז), אשר יש בהן כדי לעורר תחושה של רדיפת הנאשמת. מכלול הנסיבות מביא לפגיעה מהותית וחריפה בתחושת הצדק וההגינות".