ברק אובמה הציל את תעשיית הרכב האמריקנית. את זה לא אנחנו אמרנו, אלא סגנו הנאמן של נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, שהצהיר לפני כשבוע כי החלטת הנשיא ב-2008 להזרים לתעשייה הכושלת עשרות מיליארדי דולרים, מנעה מעשית את הכחדתה.
והוא כנראה צודק. אם לא היה מממן הממשל "חבילת הצלה" חסרת תקדים בהיקפה לג'נרל-מוטורס וקרייזלר, סביר להניח שהשתיים היו הולכות בדרכן של כל יצרניות הרכב הכושלות באשר הן, ועוברות זה מכבר לידיים סיניות.
אלא שהשאלה הגדולה היא, האם אותן יצרניות עושות כעת שימוש מושכל בכסף שקיבלו? האם הן סוף-סוף מייצרות מכוניות שמישהו - מלבד אמריקנים דשני-ממדים - ירצה לקנות? תשובה לשאלה הזו אפשר למצוא בשברולט קפטיבה, שעבר מתיחת פנים משמעותית והגיע לאחרונה לישראל. אובמה, לידיעתך.

אלא שבניגוד למקובל, האף החדש של הקפטיבה דווקא גדול משמעותית מזה של קודמו, ותואם את קו העיצוב המשפחתי של שברולט (ע"ע קרוז, ספארק ושות'). התוצאה היא כלי רכב שנראה גדול מקודמו, למרות שהבדלי הממדים זניחים. על השאלה אם הוא גם נאה מקודמו, אפשר לענות בתשובה דיפלומטית ("זה עניין של טעם"), או בתשובה כנה ("לא").
מקום אחד בו דיפלומטיה וכנות אינם יוצרים קונפליקט, הוא תא הנוסעים. האיכות שופרה, ולמרות שהעיצוב אינו חדש לחלוטין, יש בו מספיק שינויים ועדכונים כדי ליצור הרגשה נעימה מבעבר. השימושיות, כמו בדגם הקודם, טובה: הקפטיבה תארח ללא בעיות חמישה מבוגרים ומטען, ואפילו שני המושבים הנוספים - בשורה השלישית - אינם קטנים מדי, ויכולים לשמש נערים בוגרים או מבוגרים נעריים.

תחום אחד שבו אמור הקפטיבה להציע שיפור ניכר לעומת קודמו הצנוע, הוא ביצועים. ועם 258 כ"ס ו-29.3 קג"מ, גרסת ה-3.0 ליטר בנזין נראית כמו הבחירה הטבעית למי שמעוניין בעוז ועזוז. אבל המנוע מתקשה לממש את ההבטחה הטמונה בדף הנתונים. כל האצה דורשת סחיטה-עד-תום של דוושת המצערת, וגם אז נדמה שהקפטיבה נמנע מלשנס מותניים, ומגיב בהיסוס ובטרוניות קולניות.
את ההסבר לכך לא קשה למצוא: שיא המומנט מתקבל ב-5,800 סל"ד, ושיא ההספק ב-6,900 סל"ד. ואלה נתונים שמתאימים לסופר-מיני "חמה", ולא לרכב פנאי ששוקל כמעט שני טון ואמור להתנהל בנינוחות.

את האכזבה ממנוע הבנזין משכיח במהרה מנוע הטורבו-דיזל, בנפח 2.2 ליטר. אמנם כאן יש "רק" 184 כ"ס, אבל הם מתייצבים לעבודה כבר ב-3,800 סל"ד. חשוב מכך, שיא המומנט (40.7 קג"מ) מתקבל כבר ב-2,000 סל"ד. התוצאה היא זמינות כוח מצוינת, וביצועי "על הכביש" טובים הרבה יותר מאלו של גרסת הבנזין. גם התיבה האוטומטית, בעלת שישה הילוכים, מתאימה יותר לאופיו של מנוע הדיזל, ומציעה פעולה חלקה ונעימה.
כיאה לרכב פנאי, מתהדר הקפטיבה בשלל מערכות שאמורות לספק יכולת נסיעה בשטח - כמו הנעה כפולה ובקרת ירידה במדרון. על שלג אוסטרי, עם צמיגי חורף ייעודיים, זה גם עבד לא רע, אם כי המסלול שנבחר עבור ההשקה היה רחוק מלהציב אתגר משמעותי. על איך כל זה עובד באמצע אוגוסט בנגב הישראלי, אפשר יהיה לענות אחרי שניקח את הקפטיבה לנגב הישראלי באמצע אוגוסט.
למרות שהקפטיבה המחודש הוא "מתיחת פנים גדולה" ולא דגם חדש לחלוטין, ההבדל בינו ובין קודמו משמעותי. למעשה, הוא טוב ממנו בכל מדד: איכותי יותר, נעים יותר לנהיגה, וגם מהיר וחסכוני יותר.
אלא ששיפור לבדו אינו מספיק. הרי המתחרים לא קפאו על השמרים - למשל ה-ix35 של יונדאי, מחליפו של הטוסון, הוא רכב פנאי מצוין שמצליח לא פחות מקודמו. הוא אמנם אינו מציע שבעה מקומות ישיבה, אך המוניטין המצוינים של יונדאי, ביחד עם עיצוב מודרני ואיכות טובה, מפתים ישראלים רבים שרוצים "רכב פנאי קומפקטי".
ולכן השאלה היא, האם הקפטיבה מספיק טוב כעת כדי לגרום לישראלים לרצות אותו. בעניין זה, מגיע לעזרת הקפטיבה תג המחיר: החל מ-200 אלף שקל לגרסת 2.4 ליטר בנזין, דרך 220 אלף לגרסת הטורבו-דיזל המצוינת, ועד 250 אלף לגרסת 3.0 ליטר בנזין. עם מחיר שכזה, במיוחד במקרה של גרסת הדיזל, הקפטיבה מציע תמורה טובה לכסף, ויכול להתמודד בכבוד עם היריבים מיפן וקוריאה. 
הכתב היה אורח חברת שברולט