BI: לקחי הכשלים בניהול מלחמת העולם - חלק רביעי

אי אפשר שלא לשאול, האם החלטה של גנרל עקשן אחד, לשמור על לוגיסטיקה פשוטה, השפיעה על מיקומו של מסך הברזל למשך 45 שנה אחרי המלחמה? בהחלט כן. האם ניתוח עלות-תועלת מדויק יותר היה משנה את ההחלטה? ללא ספק

זה החלק האחרון מתוך ארבעה בסדרת כתבות המסכמות דברים ששמעתי בסמינר בינלאומי שדן באנליזה של כשלים בקבלת החלטות במהלך שנות המלחמה 1939-1945. בסמינר, שנערך במלון Peninsula בהונג-קונג, השתתפו היסטוריונים לצד גנרלים בדימוס, אנשי אקדמיה ואנליסטים מקצועיים. הציר המרכזי של הדיון הוגדר כשאלה: מה יכולים העסקים במאה ה-21 ללמוד מתהליכי קבלת ההחלטות של קברניטי המלחמה העולמית – ובמיוחד מה חייבים ללמוד מכשלים לוגיים שהשפיעו על התוצאות ועל חייהם של מיליוני אנשים?

 

מלחמת ש' בש': פילים מול פרשים

המרצה האחרון לאותו ערב היה יואכים גרינוולד מאוניברסיטת פריבורג. הנושא שלו הוא ההיסטוריה של הטנק וגם לו יש סיפור דומה על טמטום ממוסד במדים. "אנשים שוכחים שלא רק את הטנק המציאו הבריטים, גם ה"בליץ קריג", מלחמת הבזק, היא תיאוריה שפותחה בבריטניה בין מלחמות העולם", הוא אינפף במבטא נוראי מתחת לשפם הג'ינג'י שלו. "כל העולם שמע את השיעור ועבר לסדר היום, ורק הגרמנים השתכנעו והטמיעו את התיאוריה בתורת המלחמה שהם כתבו לצבא שעוד לא קם. בעוד הבריטים והאמריקאים ממשיכים להאמין בחלוקה הקלאסית של תפקידי חיל הרגלים וחיל הפרשים, וניסו להתאים את הטנקים לתפקיד בהתאם לסיווגים הישנים, גודריאן וחבריו חלמו על קרבות שריון בשריון". בתפיסה שהתקבלה בבריטניה וארה"ב, טנק הרגלים הוא מבצר חסון שמתקדם באיטיות עם החיילים ומעניק להם חיפוי נגד מקלעים, ואש ארטילרית בכינון ישיר. תפקיד מקביל לזה של פיל הקרב בצבא חניבעל. לעומת זאת, טנק הפרשים הוא קל, מהיר, משמש לפריצה מהאגפים ולכן יכול להיות דק שריון וחמוש בתותח קל. את תפקיד השמדת טנקי האויב הטילו על תותחי הנ"ט, שהיו קלים מספיק לגרירה על ידי סוסים והכנסה לעמדת ירי על ידי הצוות.

 

האבולוציה של טנק המערכה

הגרמנים הבינו שהאויב הישיר של טנק הוא טנק ולכן יש צורך לאזן בין תנועה, כוח אש והגנת שריון, בצורה דומה לעקרונות העיצוב של אוניית מערכה. "הטנקים ששימשו לניצחון על צרפת במאי-יוני 1940 היו צעצועים", לדעת יואכים. "שלושת הדורות הראשונים של הפנצ'רים לא עלו איכותית על מה שהיה לבריטים ולצרפתים להציב מולם. הניצחון בחזית צפון צרפת נבע מתמרון גאוני והפעלה נכונה של טנקים, לא מיתרון טכנולוגי. רק אחרי הפלישה לרוסיה כאשר הטנקים הגרמניים התעמתו עם טנקים סובייטיים, שמכמה בחינות עלו עליהם, החלה אבולוציה מהירה של טנק המערכה. ה-T34 הפתיע את הגרמנים, אך הם למדו לקח מהר ותחת פיקוח ישיר של היטלר התחילו מייד לפתח את הטנק הטוב ביותר של מלחמת העולם השנייה, ה"פנתר" (Panther). אבל הפיתוח נמשך כשנתיים ועד סוף המלחמה הספיקה התעשייה הגרמנית לייצר רק כ-6000 פנתרים. לפחות 5000 מהם נשלחו לחזית המזרחית מול צבאות סטלין, ורק פחות מאלף הגיעו לחזית המערבית בקיץ 1944, שם התאמצו הבריטים והאמריקאים לפרוץ מחופי הנחיתה בנורמדי דרך צפון צרפת, בלגיה והולנד לצידו המזרחי של הריין. הצבאות של מונטגומרי, פטון, ברדלי ושות' היו מצוידים בכמויות גדולות מאוד של טנקי שרמן, לפחות ביחס של 15:1 מול הגרמנים, וגובו במערכת לוגיסטית משומנת להפליא. ובכל זאת ההתקדמות נעצרה שוב ושוב, ובכל פעם התברר שהשרמן נופל מהפנתר בכל אספקט חיוני".

השרמן היה קל ליצור - אבל בשדה הקרב הוא התגלה כמלכודת אש חסרת מחץ (צילום: shutterstock)

 

"למה הטנקים האמריקאיים לא עמדו במבחן? זו שאלה שההיסטוריונים מתקשים לענות עליה. למה לשרמן היה שריון דק מדי ושלדה גבוהה מדי, כך שהפך למטרה קלה ודליקה במיוחד? למה הוא צויד בתותח קצר קנה, שירה פגזים שלא מסוגלים לחדור את השריון של טנק גרמני? למה האמריקאים לא למדו את לקחי המערכות הגדולות ברוסיה, ולא התכוננו להתמודדות עם טנקים גרמניים משופרים? למה האמריקאים אפילו סרבו לאמץ את התותח הבריטי המצוין (17Pounder) - גם אחרי שהבריטים הראו להם איך להתקין אותו בצריח השרמן? את התשובות המדויקות לעולם לא נדע, שכן האדם שהחליט לא לשנות דבר, גנרל לסלי מק'נאייר (McNair) נהרג בצרפת "מאש כוחותינו". מק'נאייר היה ראש מטה חיילות היבשה, תפקיד משרדי נוח בוושינגטון, והנסיעה חסרת המזל לראש הגשר בנורמנדי נועדה להתרשמות אישית מהמצב בשדה הקרב. הוא לא השתכנע מהדרישות של מפקדי השדה של אייזנהאור לקבל טנק טוב יותר. למעשה, מק'נאייר טירפד את פיתוחו של הטנק שירש את השרמן בסוף המלחמה, M26 Pershing, שהיה יריב שקול לפנתר הגרמני".

 

המלחמה בעיניים של מנהל שרשרת האספקה

"גנרל McNair לא היה סוכן גרמני ולא אימבציל מוחלט, אז למה הוא מנע מהצבא האמריקאי את הסיכוי להתייצב טוב יותר מול הטנקים הגרמניים? הסיבה העיקרית היא משקל יתר לבעיה לוגיסטית. התעשייה האמריקאית גויסה ליצור צבאי ביעילות מדהימה ובשנים הרלוונטיות היא סיפקה לצבא מעל אלף טנקים חדשים לחודש. מק'נאייר לא רצה לשבש את שרשרת האספקה, גם במחיר נחיתות טכנולוגית. הפרדוקס הוא, שמכל המעצמות המעורבות במלחמה הייתה זו ארה"ב שיכלה להרשות לעצמה להכניס ליצור כלי נשק חדשים, אפילו מהפכניים, משום שבכל קטגוריה היה יותר ממפעל אחד לספק את הצרכים השוטפים. חיל האוויר הכניס לשירות מטוס חדש כל מספר חודשים וסגר תוך זמן קצר את הפערים האיכותיים מול חילות האוויר של גרמניה ושל יפן. הצי עשה נפלאות בהתחדשות אחרי המהלומה של פרל הארבור. ורק מק'נאייר התעקש שהטנק איתו הוא נכנס למלחמה יהיה הטנק בו הוא יצא מנצח.

 

בסך הכל יוצרו מעל 50,000 שרמנים. אם הפרשינג היה נכנס ליצור על פי הלו"ז הריאלי של המתכננים, בסתיו 1944, כ-15,000 שרמנים היו מוחלפים בכ-10,000 פרשינגים. מול כ-1000 פנתרים ופחות מ-500 טייגרים, לשדרוג הארמיות של פטון ומונטגומרי היה פוטנציאל לפצח את ההתנגדות הגרמנית על הריין בסתיו 1944 ולאפשר לאמריקאים להגיע לברלין לפני סוף השנה - ולפני הצבאות של סטלין. אי אפשר שלא לשאול, האם החלטה של גנרל עקשן אחד, לשמור על לוגיסטיקה פשוטה, השפיעה על מיקומו של מסך הברזל למשך 45 שנה אחרי המלחמה? בהחלט יתכן. האם ניתוח עלות-תועלת מדויק יותר היה משנה את ההחלטה? ללא ספק. כל משחק מלחמה שמנסה לחשב את "יחס החליפין" בין טנקים מסוגים שונים היה מראה, שעדיפים שני פרשינגים על שלושה שרמנים מול כל אויב פוטנציאלי. אז למה מק'נאייר לא הבין את הצורך בשינויים? אין דרך לענות על כך. וגם אין דרך לענות על השאלה העדכנית יותר: בהנחה שהיו עומדים לרשותו הכלים האנליטיים שכל מנהל יכול היום לנצל לקבלת החלטות, האם גנרל לסלי מק'נאייר היה מחליט אחרת?

גם המפלצת הסובייטית על שם סטלין התגלתה בשדה הקרב כחסרת איזון, בין זריזות לחסינות (צילום: shutterstock)

 

החלקים הפרימיטיביים של המוח מפריעים

הרבה חוקרים מאמינים שלא. ניתוח מעמיק יותר ונימוקים מתוחכמים יותר היו רק מפיקים ממנו יותר סיבות להתנגדות. "ההתנגדות לשינויים קודמת לחשיבה אנליטית", אומרת דיאנה לאבלס. "מקורה בחלקים עתיקים מאוד, פרימיטיביים, של המוח. ההחלטה להתנגד לשינוי מתחילה במעמקים התת-קליפתיים של המוח, בין מרכזי הפחד והרתיעה, ורק אחר כך מגויסת הקליפה (ה-Cortex) "המודרנית" של המוח לספק רציונליזציה והסבר בדיעבד להחלטה לא הגיונית. לכן מערכות קבלת החלטות בהן יותר מבן אדם אחד שותף לתהליך, מקטינות את הסיכוי לחוסר רציונליות. כל האנשים חושבים באותו היגיון אבל מפחדים בצורות שונות. עם זאת, עבודת צוות לא מבטיחה יעילות וקונצנזוס יכול לטעות מסיבות רבות אחרות. האינטראקציה הקבוצתית חשופה לכשלים לא פחות מאינטליגנציה אישית. הקבוצה פתוחה יותר לחשיבה ביקורתית ותיקון טעויות מכל אחד לחוד".

 

זו הנקודה בה BI יכול להביא ערך מוסף ייחודי. "כולם מקבלים את חוות הדעת של המחשב כאובייקטיבית, הוא לא נתפס כמתחרה על מעמד או קידום, ואפשר לדון בדו"ח האנליטי בלי להיכשל במוקשים אמוציונאליים", אומרת דיאנה. הדילמות שעומדות בפני המנהל העסקי אולי פחות דרמטיות מאלה שאתגרו את המנהיגים והגנרלים של מלחמת העולם, אך ביסודו של דבר מדובר באותו הדבר: צריך לקבל החלטות בתנאים של אי-ודאות - ותנאים כאלה מעודדים חשיבה "מהבטן" במקום קור-רוח אנליטי. "לכן מה שאני לומדת מהדוגמאות שהביאו המרצים רק מחזקת את התיזה עליה אני עומדת להרצות מחר: מערכות BI ממוחשבות הן החיסון הטוב ביותר למחלת המנהלים המצליחים - האמונה שהם חסיני טעויות ותחושות הבטן שלהם טובות מכל מה שראשי הביצה מסוגלים להעלות בדעתם. האנליסטים זקוקים ל-BI שימלא את תפקיד Deus Ex Machina, האל המדבר מתוך המכונה".

 

מי ניצח את הטנקים הגרמניים?

אפילו בפרספקטיבה של צבא היבשה, שלא לדבר על הכחולים למיניהם, הטנק אינו מופת של הי-טק. מדובר בדרך כלל בהרבה ברזל ומעט טכנולוגיה מתקדמת ולכן מפתיע כל כך לגלות שראש מטה צבא היבשה של ארה"ב במלחמת העולם השנייה התעקש על ייצור בלעדי של שרמנים גם אחרי שהגיעו שמועות מהחזית שהטנק אולי אמין מאוד מבחינה מכנית, אבל בליגה של הפנתר הגרמני - ואפילו לא ה-T34 הסובייטי. חיילי בנות הברית קראו לשרמן Ronson, על שם המצית הפופולרי, והגרמנים הברוטלים העדיפו את הכינוי Tommy Cooker. במעבדות הפיתוח של הצבא האמריקאי השלימו את ההכנות ליצור של הטנק המודרני הראשון, M26 כבר ב-1943, אבל המכשולים שהציב גנרל מק'נאייר עצרו את כניסתו לשירות בשנתיים, עד לזמן שהחידוש כבר לא היה משמעותי משום שגרמניה הייתה על הברכיים.

 

עקרונית, שאלת המפתח שעומדת בפני מתכנני טנק היא פתרון המשוואה של שריון X חימוש X ניידות. הפתרון הנדרש הוא "שריון מספיק חזק כדי לחסן את הטנק מאש אויב בטווח בו התותח מספיק חזק כדי להשמיד את טנק האויב, וזאת בלי לפגוע יותר מדי בניידות". גם הגדלת השריון וגם העצמת התותח עולים בתוספת משקל, שמכבידה על הניידות. במושג ניידות כוללים לא רק מהירות, אלא גם טווח, יכולת מעבר בשטחים רכים (ביצות ודיונות), מניעת נזקים מכניים בנסיעה מהירה על בנתיבים מסולעים, ונשיאת כמות מספקת של פגזים כדי לא להיות תלויים קיצונית באספקה שוטפת. סוד ההצלחה הוא איזון. מתכנני טנקים שהגזימו באספקט אחד יצרו "מפלצות" שהתבררו בשדה הקרב כ"פילים לבנים". לדוגמה, התותח הענק של "סטלין 3" הסובייטי או השריון המוגזם של ה"טייגר" הגרמני הוכחו כמגבלות יותר מיתרונות.

 

בזמן שגנרל מק'נאייר התעקש על הקפאת השינויים במכונת המלחמה העיקרית של בנות הברית, כדי לא לפגוע בקצב הייצור, המהנדסים האמריקאיים בזבזו זמן על פיתוח הנעה חשמלית לטנקים, לפחות 70 שנה לפני שהטכנולוגיה הבשילה (רק לאחרונה הצליחו לייצר הנעה חשמלית לאוניות, והמרחק ליישום דומה בכלי רכב יבשתי דורש עוד לפחות 10 שנות פיתוח). הבריטים, שהיו אמונים יותר על פשרות בין רצוי למצוי, העדיפו לזווג את שלדת השרמן על אף חסרונותיו עם תותח הרבה יותר אפקטיבי. עם תותח 17 Pounder, ה-Ronson המשיך להידלק בקלות - אבל לפחות היה לו סיכוי להצית מפעם לפעם גם מישהו מאויביו. הצבא האמריקאי דחה בבוז את ההצעה הבריטית לאמץ את השדרוג. בסופו של דבר, מי שניצח את הפנתרים בחזית המערבית היה חיל האוויר, שהצליח למנוע אספקת דלק לקווי החזית. עד סוף המלחמה יותר טנקים גרמניים נעצרו מחוסר דלק מאשר כתוצאה מפגיעת פגז אמריקאי.