כתם הפרי: בריאן פרי בהופעה

במרחק יומיים ושישה קילומטרים מהופעת הענק של בוב דילן, סיפק בריאן פרי לקהל הישראלי מופע שנטוע עמוק בשנות ה-80, לפעמים מרגש ולפעמים מביך מרוב קיטש

יש משהו מתעתע בבריאן פרי: הוא יוצר מוכשר, אבל את רוב קריירת הסולו הקדיש לשירים של אחרים, מוזיקאי ניסיוני שלא בוחל בקיטש נוסחתי ושנסיונר עם קול בריטון דבשי, שתמיד מתחבא בו עוקץ סרקסטי. כך או כך, האניגמה בדמות הגבר השרמנטי הזה הגיעה סוף סוף לישראל, והחוויה לצפות בו אמש (ד') בהופעה חיה, הייתה לפרקים מרגשת עד כדי צמרמורת ולפרקים מביכה בשמנוניותה.

 

• תמונות נוספות מהמופע של בריאן פרי מחכות לכם בעמוד הפייסבוק שלנו

 

תוך זמן קצר מפתיחת המופע המהוקצע והמתוקתק, הקהל נסחף לתוך החוויה. מהשיר הראשון, עיבוד קצבי ל-"I Put A Spell On You", הוא החליק במהירות שיא ללהיט "Slave To Love" שכל כך מזוהה איתו והעניק ביצוע נפלא לו ולתאומו, "Don’t Stop The Dance".

 

תחילת המופע בשוודיה: "I Put A Spell On You" ו-"Slave To Love" 

 

במובנים רבים, השואו של פרי נטוע עדיין עמוק בשנות השמונים, אזור בו מולכים קליפים אמנותיים מסתלסלים בעשן. הגברים בלהקה בחליפה ועניבה בעוד הנשים חצי ערומות ומקושטות בפאייטים. בו יש צמד רקדניות גו-גו. אשכרה. רקדניות. מי מכוכבי הרוק בישראל היה מעז להציב צמד בנות מפזזות לשיריו? הם היו מעדיפים לתלות את עצמם במיתרי הסטראטוקסטר שלהם. אבל לפרי אין חשש מליפול לקלישאות, ולכן יש לו שתי מאמות שחורות עור כזמרות ליווי וסקסופוניסטית קוקטית במיני וחולצה שקופה.

עבד לאהבה, ולקיטש

 

בשיר הרביעי הגיע פרי ל-"Just Like Tom Thumb's Blues", הראשון מתוך שלושה חידושים שהעניק במהלך הערב לבוב דילן. ואכן, מתבקש מאוד למתוח קווים בין שתי ההופעות של שני היוצרים הוותיקים, במרחק יומיים ושישה קילומטרים זה מזה. גם פרי הוא מוזיקאי, לא סחבק, אבל הוכיח במשפט וחצי שאמר במהלך הערב שאפשר להראות נגישות לקהל מבלי להתמסר אליו, ומדי פעם התגנב לפניו חיוך שבע רצון מקבלת הפנים החמה לה זוכים כאן השירים שלו ("אבאלון", למשל).

הקול הלך לאיבוד

 

מוזיקלית, הפמלייה שהקיפה את פרי בן ה-65, שהיתה ללא ספק טובה מאוד, איימה לפעמים להטביע את קולו של הזמר. פרי עצמו נמצא בכושר לא רע בכלל (עדות לזה אפשר היה לראות בריקודיו הקלילים בשיר "Let's Stick Together") אבל כנראה כדי לטשטש את העובדה שקולו לא נשאר כשהיה, הוא העמיס עוד ועוד קישוטים על השירים, עד שהוא עצמו כמעט הלך לאיבוד. הדבר בלט בביצוע שלו לשיר של להקתו הישנה, רוקסי מיוזיק, "Sign Of The Times" ובחידוש ל-"Like A Hurricane" של ניל יאנג.

 

מתקפת סאונד מטרידה

עם שני גיטריסטים, שני מתופפים (אחד מהם בנו הצעיר של פרי, טארה), קלידן, סקסופוניסטית שמנגנת גם בקלידים ופרי עצמו, שניגן במפוחית ומדי פעם גם בקלידים, נדמה היה לעתים שהקהל נתון במתקפת סאונד בלתי פוסקת. יכול להיות שאלה היו בעיות באלאנס, שהדגישו את חולשת קולו של פרי לעומת החוזק הנוקב של הסקסופון, שצליליו גבלו בצווחה (והיה קשה לעתים שלא לייחל שקנה כלי הנשיפה ייתקע בגרונה של הנגנית, ג'ורג'יה צ'אלמרז).

ותודה לבוב דילן על השירים

 

אבל נקודת החסד, נקודת היופי, המקום הקטן והאמיתי שם במופע, נרשם לקראת הסוף, בביצוע לשיר "In Every Dream Home A Heartache", אחד המופלאים שבשירי רוקסי מיוזיק. הבמה כולה היתה נתונה לקולו ולנגינת הקלידים של פרי, ששורר שם את המילים הביזאריות על מה שקורה בבתים מושלמים ועל אהובתו, הבובה המתנפחת. הנה עוד ניגוד שמתקיים בפרי, בין חליפותיו המושלמות (הקהל זכה לראות שתיים במהלך ההופעה) והאלגנטיות הנקייה שהוא מקרין, לבין האפלוליות הרקובה המתחבאת בשירים, בהם האהבה והסקס משעבדים וממכרים כמו סם.

בלי הווידאו-ארט הפולשני זה היה נעים יותר

 

אם בהתחלה גם שירים כמו "אתם יכולים לרקוד" לא גרם לקהל לקום ממושביו הנוחים, היה זה דווקא השיר "All Along The Watchtower" של מי אם לא דילן, שהביא אותם בהמוניהם אל קדמת הבמה. ב-"Love Is The Drug" כבר נעמדו כולם על הרגליים.

 

הדרן אחד ויחיד העניק פרי, החידוש שלו ל-"Jealous Guy", שבאופן אירוני זכה בשעתו להצלחה מסחרית גדולה מזו של גירסת המקור של ג'ון לנון. אולי זה בגלל השריקה המפורסמת של פרי, אותה הצליח כמעט לשחזר לגמרי בהופעה.

 

אז כן, זכינו לראות אגדה חיה נוספת השבוע: גבר בעשור השביעי לחייו שמסתובב בעולם ומגיש לו את השירים שכתב ושר לפני שלושים-ארבעים שנה. הלוואי שיכולנו ליהנות ממנו נטו - בלי הוידאו ארט הפולשני, צרימות כלי הנשיפה ושאגות זמרות הליווי. אבל בעצם, זה קצת כמו לדמיין את פרי מופיע בטי שרט - זה לא יקרה. לא בגלגול הזה.