שש שנים שאני בנויורק תחת ביטוח רפואי מהטובים בעולם. בעולם! (ותודה בע"מ לביטחון אלעל). לא רק שאת הביטוח הזה קיבלנו בחינם, לפעמים היה אפילו נראה ש"הראל" ישלמו לנו בשביל שנהיה חולים. אבל שש שנים ביטוח ואני בריא כמו שור. הלכתי לרופא אולי פעמיים וגם זה היה בכדי לקבל אישור מחלה על ימים בהם כלל לא הייתי חולה. אבל מה, שבוע אחד אחרי שתם ונשלם פרק "ארזת לבד" של חיינו ונאלצנו להיפרד מגן העדן הביטוחי הזה – נסתמה לי האוזן.
כיאה לילד שבא אכול סרטים מבית פולני, כל מיחוש קט באוזן מכניס אותי לפאניקה מטורפת. אמא הייתה אומרת תמיד, "אוזניים זה לא צחוק", כאילו מי שמע (כרגע לא אני) וכל שניה שעוברת אני מוחא כף ליד אוזן שמאל בכדי לוודא שלא איבדתי את חוש השמיעה. אחד החושים היקרים לי ביותר.
את יום השבת בילינו בחיפוש ביטוחי בריאות אונליין. אתר אי-שורנס.קום הציע לנו למלא טבלה נוחה עם תאריך לידה, מין, התעניין אם אנו מעשנים או לא ובסוף, אחת השאלות היותר מרגיעות בדרך כלל: "האם את/ה סטודנט". שמחים ומאושרים ומצפים להנחת תלמיד משמעותית, לחצנו על כפתור "קבל הצעה" המזמין ובאמת קיבלנו. מה זה קיבלנו. עכשיו רק נותר לנו לבחור בין הפרמייה שעולה 20,000 דולר לחודש לזו שעולה 50,000. מזל שאנחנו סטודנטים.
שלומית מיד השביתה את השמחה והכריזה שהיא מחפשת ביטוח יותר מקיף ומיד ננעלה על אופציה "טרדישיונל פלוס" שמתומחרת בכ-178$ כולל הפלוס. הפוליסה המצויינת הזה מאפשר למבוטח לגשת לכל רופא שרק יחפוץ, ללא הגבלות, ללא אישורים מוקדמים ומתי שמתחשק. אפשרות קוסמת המתאפשרת עקב כך שהביטוח לא מכסה כלום והחולה משלם על הכל מכיסו הפרטי.
החלטנו שמגוון כזה רחב של אפשרויות רק יבלבל אותנו עוד יותר ובחרנו לנסות את מזלנו במקום אחר. סרנו לאתר Healthy NY אשר מציע ביטוח ציבורי מוזל. אנחנו הרי זוג ציבורי למדי, ראו קורות חיינו בטור זה על גבי עיתון, והמחירים באמת שווים לכל נפש. בחרנו את סוג הכיסוי המתאים לנו אך אבוי! זועק האתר, לפי הקריטריונים של מדינת ניו-יורק אנו עוברים את סף העוני בכ-200 דולר בחודש. בכינו על מר גורלנו ואכזריותו של עולם זה, עולם בו אין מתאפשר לאדם להיות עני בכבוד.
המשכנו הלאה לאופציה הבאה, חזרה לחיקה החמים של מדינת ישראל ולחברת "דיוויד שילדס". מילוי טופס מהיר באתר האינטרנט הבטיח לנו בריאות במחיר מפתה, 280 דולרים לאדם אחרי 20% הנחה לשנה ראשונה. מיד התקשרנו למוקד. טלפן עייף ענה לשלומית ומיד הרגיע אותנו שלא, אין להם ביטוח במחיר הזה והרי מדובר בטעות טכנית באתר. מזל, כבר ממש דאגנו שהנה אנחנו עושים עסקים עם ישראלים ולא מנסים לדפוק אותנו. כמה טוב להרגיש בבית.
בסוף החלטנו שנעשה ביטוח לשלומית ואני כבר אסתדר. אני הלכתי להתייעץ עם גורם מקצועי לגבי האוזן הסתומה שלי. גלשתי לגוגל. שלומית בטלפון עם "דיויד שילדס" הסכימה בלית ברירה לשלם 360 דולר בשביל שיזמברו אותנו ב-360 מעלות. באוזן הטובה שלי שמעתי אותה מספקת מידע על משקלה, גובהה, מצבה הבריאותי, עונה מספר פעמים "לא" ובסוף אומרת, "יש לי לפעמים אלרגיות". הנציג הנפלא, אוהב האדם, לא חשב פעמיים ואמר: "אז אנחנו לא מכסים את האלרגיות שלך. זה מצב קיים". "מה זה מה זה?" התפלאה שלומית ולרגע נראה שיגאל שילון קופץ מאחורי עציץ ואומר "אהההה פיספסת אה-או-אה-או!".
"אם יש משהו אחד שאני צריכה ביטוח בשבילו זה התרופות לאלרגיה שלי וחוצמזה זה לא מצב קיים. לפעמים אני עושה אפצ'י ליד חתול ולפעמים ליד עץ". הנציג החביב אמר באדיבות "באעסה" והסביר שעל תרופות האלרגיה היא צריכה לשלם בעצמה. "רגע, הייתה לי שפעת לפני שנה. גם זה מצב קיים? אז אסור לי לחלות שוב בשפעת? תקשיב, נו, זה לא שחס וחלילה יש מחלה סופנית. כולה אפצ'י פה ושם". והנציג אמר בעליבות בלתי נסבלת: "ברור. אם היה לך סרטן לא היינו מבטחים אותך בכלל".
הקש ששבר לא היה ההתחכמות המכשילה עם האלרגיה וגם לא ה-35 דולר השתתפות עצמית אחרי כל דריכת רגל אצל רופא המשפחה, אלא הסעיף הסופי שהבהיר כי חברת הביטוח לא תכסה הריון בשנה הראשונה. וואללה, דיוויד, עכשיו גם תגיד לי מתי לעשות ילדים. אני מצטער אבל המגן דויד הזה פשוט עשה לנו הרגשה כזו רעה משיחת הטלפון הראשונה ותחושה כללית של כסף לפח ותכל'ס כבר עדיף לגלף מגן דויד מעץ או משהו – לפחות יסתיר קצת אלרגנים מהאף של שלומית.
שוכב על המיטה ומזליף מים חמים לתוך האוזן עם פיפטה, אני מתקשר למפלט האחרון, HCC Option, או בתרגום חופשי "ביטוח יש אפשרות כשאין אפשרות", הלא הוא הכיסוי החינמי של בתי החולים הציבוריים בניו-יורק. כן כן, חינמי. אין תשלום חודשי והעלות היא פר ביקור רופא, לפי דרגת השכר האישית, בין 15 ל-60 דולרים, כולל אמבולנס ומיון אם דורס אותך אמבולנס בדרך למיון. בצד השני עונה לי היספנית ומלמלת משהו לשפופרת. "מה?!" אני צווח ומבין שאני מחזיק את הטלפון באוזן עם המזלף. ההיספנית המקסימה מסבירה לי על התהליך באדיבות וקובעת לי תור לעוד שלושה חודשים. "זה דחוף", אני אומר לה ומצליח להזיז את הרופא לשבוע השני של יולי.
אז יאללה בסדר. אם עברתי ארבע שנים חינוך אקדמאי ציבורי אני אחזיק מעמד גם בסוציאליזם הרפואי הנכה של אמריקה. ובינתיים? בינתיים לפחות אני לא צריך לסתום את האוזן כשהרכבות חורקות בסאבוויי של יוניון סקוור.