הקינדל הסדוק והמובילים שאינם

השירות המעולה של אמזון הוכיח לטל גוטמן: אנחנו לכודים בכפתם של שירותים חינמיים שמחזיקים את המידע שלנו - ואותנו - בביצים

<< זה הסמארטפון השני הכי טוב בארץ

 

לפני כמה שבועות הצלחתי, באקט מעורר פלצות, להשמיד את הקינדל שלי. מסיבות של ביטחון שדה לא אוכל להכנס לפרטי האירוע, אבל מיותר לציין שהדבר ביאס אותי עד אימה. כפי שמוכיחות התמונות הסמי-פורנוגרפיות שלי עם הפלא הקטן שדלפו לרשת, אני מאוד אוהב את הקינדל שלי. הסתובבתי יום שלם עצוב עד מאוד, עד שהמליצו בפני לדבר עם שירות הלקוחות של אמזון, בטענה שהם מדהימים ואולי יוכלו לעזור לי למצוא דרך לתקן אותו. השיחה עם נציגת השירות הלכה משהו כזה:

  

Tal: Hi, maybe you can help me. I dropped or stepped on my kindle. is there anything that can be done?

 

Amazon Rep: Did you step on it, or did you DROP it?

 

Tal: Ah, I DROPPED it, of course

 

Amazon Rep: GOOD, because that's covered by the warranty.

 

ותוך ארבעה ימים קינדל חדש דנדש הגיע לביתי. לא הייתי צריך אפילו לשלוח את הישן בחזרה (אם כי קיבלתי מכתב שמסביר לי כיצד אפשר למחזר אותו, אם תנוח עלי הרוח). עכשיו, נסו לדמיין את הדיאלוג הזה אל מול נציגי השירות של כל חברה ישראלית אחרת.

 

נציגת השירות ממש רצתה לעזור לי. היא רצתה לעזור לי כנראה כי אמריקאים הם אנשים נחמדים מאוד. אבל האמת היא שנציגת השירות רצתה לעזור לי כי זה האינטרס של אמזון שיהיה לי קינדל, ולא נעים להם לחלק אותו בחינם. נכון לעכשיו, ככל שיהיה לי יותר קינדל, כך קטן הסיכוי שאי פעם יהיה לי NOOK, או כל קורא ספרים דיגיטלי אחר. או במילים אחרות – ככל שאני מושקע יותר בקינדל שלי, כך קטן הסיכוי שאי פעם אקנה ספרים במקום שהוא לא אמזון. הספרים שקניתי באמזון יושבים על הקינדל שלי, ויופיעו באופן קסום על כל קינדל שאקנה בעתיד. אבל אין דרך קלה והגיונית להעביר אותם לשום מקום אחר. כגודל ספריית הקינדל שלי, כך גודל המשקולת שכובלת אותי לאמזון. אפשר להאשים אותם בכך שהם חזירי DRM, אבל גם בלי הגבלות על העתקת קבצים, אמזון לא לבד בטקטיקה הזאת.

 

מי יעביר את הארגזים?

פעם בשנה לערך, אני חווה התקף לב קטן, כשאני שם לב שכל התמונות שלי בפליקר נעלמו. בזמן האחרון התקפי הלב הללו הופכים להיות פחות מפחידים, כי כבר התרגלתי. בעוונותי, עשיתי פעם פליקר פרו, ואחד ההבדלים הגדולים בין פליקר פרו לפליקר רגיל, הוא שבפליקר הרגיל אפשר לראות מקסימום חמישה סטים (אלבומים), ובפליקר פרו אין הגבלה. עבור מישהו שיש לו אלפי תמונות שממויינות בעשרות או מאות סטים, ההגבלה הזאת הופכת את פליקר לחסר ערך. אל תבינו לא נכון, התמונות עדיין שם, רק שאי אפשר לעשות איתם שום דבר. במילים אחרות – once you go pro אין דרך חזרה. הפעם נמאס לי. התחלתי להרגיש מטופש לשלם כסף (אמנם לא הרבה, 2 דולר בחודש) עבור משהו שמחלקים בחינם מעבר לכביש, בפיקאסה. אבל כאן התבררה לי האמת המרה: פיקאסה אולי מעבר לכביש ובחינם, אבל אין מי שיעביר לי את הארגזים. בפליקר אין לי אפשרות לייצא את אלבום התמונות שלי.

 

זו לא הפעם הראשונה שבה הגירה היא סוגייה. אני זוכר כשמיקרוסופט התחילו עם המסנג'ר שלהם, שלא הבנתי איך ולמה שמישהו יעזוב את רשימת החברים המכובדת שלו ב-ICQ ויבנה אותה מחדש. אבל ההבדל בין החלפת או הוספת תוכנת מסנג'ר או אובדן של ספר טלפונים, הוא שהארגזים ההם מכילים בעיקר את המסמנים, את הכתובות. כאן אנחנו מדברים על המידע עצמו, המידע שלי. הוא שלי כי אני כתבתי אותו (כל המסמכים שלי בגוגל דוקס), או כי אני קניתי אותו (אמזון). ואם אני קשור אליו, ואם אין לי דרך להזיז אותו למקום אחר, אז כנראה שאני אשאר איפה שאני.

 

בתמונה: ביצוע תהליך אקספורט מפליקר (אילוסטרציה)

 

המשקיעים שחגים מסביב לפייסבוק משדרים אמון בכך שזאקרברג הולך להרים שם רשת חברתית של אלף שנים. אבל אם מישהו באמת רוצה לנצח את פייסבוק, הוא צריך לא רק לספק אכסניה אלטרנטיבית מעניינת מספיק. הוא צריך לעזור למשתמשים להביא את התוכן שלהם מהבית הישן, בצורה הכי נוחה שיש. זה נכון לפייסבוק, וזה נכון לכלל שירותי הענן, שזה מילה יפה ל"מידע שלכם שחי באינטרנט". בעולם האמיתי כבר יש אתר שעושה משהו דומה, אבל בחלק עצום מהשימוש שלנו ב"אינטרנט", המידע לא חופשי כמו פרפר, אלא כבד כמו נציגת שימור לקוחות בנטוויז'ן.

 

כל מה שנדרש עכשיו זה שאיזה בוגר 8200 או ממר"מ יחליט להיענות לאתגר, ולפצוח ביוזמה שתשלב בין שתי מסורות פרנסה עתיקות יומין של ישראלים באמריקה. כי העתיד, חברים, הוא במובינג.

 

הטור פורסם במקור בבלוג המשובח קורות ממלכת עילם, והוא מובא ברשות.

 

אחד משלנו עף מהאפסטור >>