שישה צעירים בשנות העשרים לחייהם מפנים את דירתם בקומה הראשונה בבית מגורים בן שלוש קומות ברח' נילסן, לא רחוק מתחנת הסאבווי של רחוב קארול בברוקלין. כיאה לשלבים האחרונים של הפינוי, הבית מבולגן: קרטונים, מזוודות, שקיות בכל פינה. החפצים המיותרים, לרבות "הרפובליקה" של אפלטון, נערמים על המדרכה לטובת עוברי האורח. החתולה לוסי, אותה הם נאלצים למסור, עדיין מדלגת בין המכשולים על הרצפה. כך נראה קיבוץ בסוף הדרך. בין המדפים הריקים, שאכלסו עד לא מכבר את רעיונותיהם של קארל מארקס, מרטין בובר ואחד העם, מתרוצצים קארן אייזקס, טל ברי, מיכל ג'לובסקי, דניאל רוט, ג'יין (אוגנייה) מאנווליין ויותם מרום בני 25 עד 29, שבמשך חמש שנים חיו כקבוצה בשם "עורב" כחלק מתנועת השומר הצעיר. לפני שהם ממשיכים להגשים את הציונות הסוציאליסטית באופן יותר אישי, הם מתיישבים לשיחה קבוצתית באנגלית הרצופה בביטויים עבריים. את מצב הרוח שלהם ג'לובסקי משווה לטקס הסיום בקולג' commencement (שבמיתוג אמריקאי אופייני פירושו "התחלה"): עצוב שנגמר, אבל מביטים הלאה מתוך סיפוק ונחישות. בסיפור הקיבוצי נוסח אמריקה הציניות נשארת בחוץ.
ברי, עם רעמת תלתלים שחורים וזרועות אשכנזיות לבנות לתפארת המדלדלות מבעד לגופיה לבנה, נראה כאילו יצא מפוסטר של השומר הצעיר מלפני ששים שנה. הוא מספק את הרקע, כיצד שישה בוגרי התנועה בצפון אמריקה (שניים מהם מקנדה) מחליטים "ליבש את הביצות החברתיות", כדבריו, באמצעות המודל שהוא אולי הכי מזוהה עם החדשנות הפוליטית הציונית-ישראלית, כל זאת במרחק יריקה מוול סטריט. "כולם אמרו לנו שהתנועה הקיבוצית נכשלה", ברי אומר, אבל הוא וחבריו הגיעו לשנת הכשרה בקיבוץ משמר העמק וגילו "שהתנועה הקיבוצית כלל לא נכשלה אלא השתנתה". בשנה הזאת הם לא הפסיקו לעשות וללמוד. בין השאר, לימדו אנגלית ודרמה בבית ספר בברטע'ה שבאזור ואדי ערה, מתוך מה שהם מעידים כחשיבות עבורם במימוש הערכים היהודים והציונים באמצעות דיאלוג ומחויבות לשוויון אזרחי. בשנה הזאת הם נחשפו לקיבוץ העירוני בישראל והתלהבו מאוד, והם היו בין הראשונים שביקשו לייצא את הסטארט-אפ הזה זה גם לצפון אמריקה (כאמור, בנוסף לניו-יורק יש עוד שתי קבוצות בטורונטו, קנדה), הגם שזה לא היה לרוחם של כמה מהמדריכים שהרביצו בהם אידאולוגיה, שהתעקשו שהמקום לפתח את המודל הישראלי הוא בישראל.
ניו-יורק או ישראל? בחירת המיקום לא היתה החלטה פשוטה. אלה הם חבר'ה הנטועים בהוויה הציונית ושעבורם ישראל היא מקום מרכזי למימוש יהודי. הם התחבטו בשאלה שימיה כימי הציונות: האם וכיצד אפשר להיות ציוני שלא בציון? הם התקשו להכריע עד שמרום הציע סדר עדיפויות ברור לחבריו: לא מתחייבים למקום מסוים לפני שהם מתחייבים זה לזה. אכן, לאחר שהם קבעו שהם רוצים להיות ביחד כקבוצה היה להם קל להגיע להחלטה הקשה להתמקם בניו-יורק, וכך המחויבות לשיטה הכריעה את השאלה הגאוגרפית.
"חזרנו לניו יורק מתוך ההנחה שהדיכוטומיה אינה תופסת עוד, וכעובדה יש יהודים ציונים בישראל ומחוץ לישראל. זה אולי קצת לא מקובל שאפשר להיות ציוני כאן ואפילו להיות חלק מהציונות הסוציאליסטית", אומר מרום, המתנסח בסמכותיות ובמחשבה אידאולוגיות. הוא וחבריו לא נרתעים מדברים לא מקובלים.

קבוצת "עורב" (צילום: דניאל רוט)
במשרד של השומר הצעיר בקומה העשירית ברח' 26 על השדרה השישית, החלון משקיף דרומה לעבר הנוף הכי קפיטליסטי ועירוני שאפשר. בפנים, לעומת זאת, המקום ויושביו, עם מכנסיים קצרים, חולצות מרושלות וסנדלים, מזכירים את המשרד של התנועה בתל אביב. כעת מתכוננים כאן למחנה הקיץ של השומר הצעיר, בכל זאת תנועת נוער, שמתחיל עוד יומיים. בסמוך לפוסטר של ההפגנה בה רבין נרצח ניצבים דגל אמריקאי ודגל ישראלי, תזכורת לשילוב בו אנו נמצאים.
אני פוגש כאן את סער שמש, בת 19, שעם חמישה חברים מצויה כעת בשלבי חיפוש עבור הקבוצה הטרייה שהקימו. שמש, ששני הוריה יוצאי קיבוץ, היא הכי מנהטן שאפשר, כאן נולדה וגרה כל חייה, למעט שנת ההכשרה בישראל. לאחר שחזרו מישראל, מסבירה שמש באנגלית, חברים שונים התחילו לדון ברעיון של חיים בקבוצה והתגבשו לבסוף בקבוצה הנוכחית, שבה חמש בנות ובן. את יום ההולדת של הקבוצה שלהם הם מציינים ב-12 באפריל 2011, היום בו התחילו לדבר על השם לפרויקט המשותף. לאחר שמונה ימים נפלה החלטה: הקבוצה החדשה תקרא "חממה". גם עבור שמש הניו-יורקית, ישראל היא מקום ממנו מקבלים השראה, לאו דווקא המקום להגשמה. את שנת ההכשרה שלה היא עברה עם קבוצה בינלאומית בת 18 צעירים: הם התחילו בלימודים בקיבוץ חולית (על הקורס בסוציאליזם - "כתבתי יותר בקורס הזה מאשר בקורסים שלמים בקולג"); אחר כך עברו לנהריה, שם הצטופפו בדירה שהתחילה את דרכה כלול תרנגולות ולאחר מכן עברה הסבה לבית בושת לפני שאכסנה את ח"י החלוצים המתלמדים ("הייתי אחראית על המטבח. עד היום אני יכולה לבשל רק ארוחות גדולות לקבוצות. אני צמחונית, אבל הכנתי את הבשר בסדר פסח שלנו"), ואחר כך עברו לקיבוץ רמת השופט. רמת השופט, שמש מסבירה, הוא קיבוץ מופרט. החברים מקבלים משכורת, חדר האוכל מתפקד כקפטריה בתשלום ורבים מהתושבים פשוט שוכרים שם דירות ללא קשר מהותי לקיבוץ. "בהתחלה התאכזבנו", שמש וחבריה לא רצו להכיר את התנועה הקיבוצית דרך הדוגמה המופרטת שלה. "זה נראה כמו קיבוץ, מריח כמו קיבוץ, אבל אתה צריך לחיות שם כדי לראות שזה שונה מהקיבוץ שאתה רוצה שזה יהיה. זה מעציב אותי מאוד. ההורים שלי מגיעים מקיבוץ מרחביה שהופרט אף הוא. זה הורג אותי שמשהו שהוא חלום עבורי לא קיים יותר". אבל השהות ברמת השופט הוכיחה את עצמה כחוויה בונה, מעבר להתנסות המכוננת שהיא עברה בחליבת עזים בפינת החי. "זה מדרבן אותי להיאבק יותר. העובדה שהקיבוץ אינו מושלם נותנת לי כוח להיות בקבוצה שאנו מקימים עכשיו".
"לעשות את זה בניו-יורק זה ביג דיל עבורנו. כמה מאיתנו חשבו על ישראל. אבל בישראל זה כבר לא מלהיב. כאן נהיה היחידים. העובדה שגדלנו כאן השפיעה מאוד על הבחירה שלנו לחיות בקומונה. החברים שלי תומכים מאוד, בישראל השומר הוא לא cool".
הקיבוצניקים הניו יורקים ממשים את הקיום הסוציאליסטי דרך המוסד הקפיטליסטי ביותר, הבנק. "הקופה המשותפת" (הם משתמשים בביטוי העברי בשיחה בשפה האנגלית) היא חשבון בנק משותף. למען הסר ספק, לא מדובר בקופה קטנה לקניית בורקסים וקולה, אלא ממש בחשבון בנק משותף שבו לכל חבר כרטיס משיכה, ושאליו מעבירים את ההכנסות, כל אחד לפי יכולתו, ומושכים כסף, כל אחד לפי צרכיו.
חברי "חממה" הם צעירים בגיל קולג' ותלויים בהוריהם כלכלית. שמש זוכה לתמיכה ועידוד מהוריה הקיבוצניקים לשעבר, אבל אפילו הם לא משוכנעים שהרעיון של החשבון המשותף יכול לעבוד. בינתיים יש להם קופה קטנה בה כל אחד שם בין 30 ל-50 דולר בכל חודש (מי יותר, מי פחות). אבל שמש רוצה כבר את הדבר האמיתי: "אני לא יכולה לחכות לרגע שבו ניגש לבנק ונבקש לפתוח חשבון בנק אחד. הפקידים יסתכלו עלינו כאילו יש לנו קרניים. כולם חושבים שחשבון בנק אחד לשישה אנשים, במיוחד צעירים, זה בלתי אחראי".
קופה של שרצים? לא בדיוק. חברי חממה הרבו להיפגש עם חברי עורב וללמוד מניסיונם ובין השאר נוכחו שהחשבון המשותף אכן מוכיח את עצמו כלכלית. "כל אחד שנא את זה ואהב את זה בנקודה מסוימת", אמרה ג'לובסקי, "אבל בסופו של דבר זה אפשר לנו להוציא פחות כסף ולהיות יותר יעילים". חברי עורב, חלק סטודנטים, חלק עובדים בהוראה או בעמותות חברתיות ומידי פעם חלקם גם היו מובטלים יכלו להרשות לעצמם להתגבר על יוקר המחייה ולשכור דירה מרווחת ומצוידת ולחיות מתוך ביטחון וגמישות לאורך התקופה של המשבר הכלכלי. אומר ברי, "המשכורות שלנו היו באמת נמוכות. אם היינו לבד, היינו צריכים להתאמץ הרבה יותר, אבל בשיתוף הצלחנו לחיות ברמת חיים גבוהה יחסית עם הכנסה נמוכה לנפש". מרום קובע שבלי העצמאות הכלכלית הם גם לא היו יכולים להיות אחראים לגורלם, "אנו עדיין משתתפים בקפיטליזם, אבל אנו משתתפים כשחקן קבוצתי". חברי עורב פתחו את החשבון שישה חודשים לאחר שעברו לגור ביחד כדרך לתמוך בחבריהם שנקלעו לקשיים. בשלב הראשון הם היססו להוציא כסף והרבו לבקש רשות זה מזה, אבל מהר מאוד התהליך התנרמל ואם מישהו רצה להוציא את הכסף המשותף על דרינק עבור הדייט שלו, החבר'ה פרגנו (אולי המוטיבציה הכלכלית הביאה לכך שאייזקס ורוט הפכו לזוג וברי ומאנווליין עומדים להתחתן). חוץ מחשבון הבנק והמגורים המשותפים, חברי עורב גם הנהיגו זמן שבועי משותף ללימוד בנושאים מגוונים, מיהדות ועד ניהול ארגונים וגיוס כספים. תוסיפו לזה ארוחות ובילויים משותפים ופעילות בארגונים לשינוי חברתי וקיבלתם את הגרסה האמריקאית לקיבוץ הישראלי.
במשרדי השומר הצעיר שמש אומרת "אני לא רוצה להרגיש ריקנות בעיר שגורמת לי להרגיש כך. אני רוצה לעשות משהו בעל משמעות. לאחר כל כך הרבה דיבורים, אני מוכנה לעשייה, לממש את האידאלים שלנו".
שמש וחבריה אינם יודעים כמה זמן הניסוי שלהם ימשך ולא טורחים יותר מידי על חישוב הקיצין. ההתפתחויות בעורב מעודדות אותה להמשיך, "אני רואה שזה דווקא עובד, הם חיו יחד במשך חמש שנים". הסיכום המפוקח של חברי עורב אף הוא נעדר ציניות. "החוויה לא ממלאת אותנו בציניות", אומרת מאנווליין, "אנו לא מסכמים אותה ככישלון אלא כהתנסות טובה ומשמעותית עבורנו". רוט מוסיף "לאחר השנה בישראל היה לנו חזון לשנות את השומר הצעיר בצפון אמריקה ואכן עשינו הרבה לקדם זאת. יש הרבה סיבות לא להיות ציניים ומעט סיבות להיות ציניים".
השפה הפוליטית האמריקאית מסייעת, מתברר, להפצת הרעיונות הישראלים. "אנו יכולים להיות גשר עם אנשים אחרים", אומרת אייזקס, "אנו לא ציניים כמו הישראלים, ואנו באים מעקרונות בסיסיים של רב תרבותיות". מאנווליין מוסיפה, "אנו התוצר של החינוך שלנו. אנו לא ישראלים ובישראל רואים אותנו כאמריקאים. זה שאנו לא ישראלים סייע לנו בהפצת הרעיון בקרב תנועת השומר הצעיר העולמית. כעת גם באוסטרליה רוצים לממש את הדוגמה שלנו".
אז למה הם נפרדים? הם מסבירים בהשלמה שעם הזמן הם השתנו ופיתחו תחומי עניין נוספים וגיבשו מטרות חדשות, בעוד שהמרחב והאמצעים המשותפים שלהם לא הצליחו להשתנות ולהתפתח במהירות מספקת. כעת הזוג אייזקס ורוט עומדים לטוס לישראל ג'לובסקי ומאנווליין ימשיכו ללמוד ולעבוד, מרום ימשיך ללמד ולכתוב וברי עוד חוכך בדעתו מה הלאה. שמש בתחילת הדרך, "זה מתחיל כניסוי, אבל אני רוצה שזה יהפוך לסגנון חיים".