תמונה משפחתית

גלית סליקטר-ברק, המתגוררת בארה"ב, חברה לאחיה, המאייר גלעד סליקטר, שחי בישראל, ליצירת רומן גרפי אישי הנוגע גם בשאלות ישראליות לאומיות. כעת, אחרי הצלחת הספר באירופה, יוצא ספרם, "משק 54", בארה"ב

היא בפרינסטון, ניו-ג'רזי, הוא בתל-אביב, ישראל. ביחד, האחים גלעד סליקטר וגלית סליקטר-ברק מחברים רומנים גרפיים, מה שפעם קראו לו "קומיקס", רק יותר רציני ויותר עבה. לפני כחודש יצאה לאור הגירסה האנגלית של הרומן הגרפי שלהם, "משק 54", שיצא כאן תחת השםFarm 54 , בהוצאת "פוננט מון", לאחר שזכה למהדורה צרפתית והופץ בספרד, איטליה ובריטניה. הספר נקרא על שם המשק של הוריהם של המחברים במושב גני יוחנן, בו גדלו השניים, והוא יצא לאור בישראל בשנת 2009, בהוצאת "האוזן השלישית".

 

הגעתו של הספר לארה"ב, אחרי קבלה אוהדת בקרב הקוראים באירופה, יצרה באז קטן סביב שלושת סיפורי ההתבגרות הישראלים המשלבים את הטקסט של גלית עם האיורים הדרמטיים של אחיה גלעד, שהוא בוגר ביה"ס שנקר, יוצר ספרי קומיקס, מאייר בעיתונים ומשתתף באנתולוגיות מסביב לעולם.

 

איך רומן ישראלי בציורים, המבוסס בחלקו על סיפורי ההתבגרות האישיים של המחברים במושב בצפון, מוצא את דרכו לשוק הספרים האמריקאי? גלית סליקטר-ברק מספרת שהכל התחיל מביקורת מפרגנת ב"ניו-יורק טיימס". בסקירה של גיליון מיוחד של כתב-העת "מלים ללא גבולות", שהוקדש כולו לספרות גרפית מרחבי העולם, התלהב מבקר ה"טיימס" מהסיפור "בתים", שגלית כתבה וגלעד אייר ושנכלל בגיליון המיוחד.

 

"כמה ימים אחרי שהמגזין יצא", מספרת גלית, "שלחה לי העורכת לינק לביקורת שהתפרסמה על הסיפור ב'ניו-יורק טיימס'. המבקר דווייט גארנר כתב שהעבודה כתובה היטב וכיף להסתכל עליה. הוא הוסיף שהיה רוצה לראות את הספר מתורגם לאנגלית ובקרוב. בעקבות הביקורת התחלנו לחפש מו"ל שיוציא את הספר במהדורה אנגלית. מצאנו אותו בתוך חודש".

 

דיאלוג של אחים. סליקטר וגלית סליקטר-ברק (צילום: כפיר חרבי)

 

לפני כחודשים זכו באי פסטיבל ספרי הקומיקס MoCCA במנהטן להיחשף ל-Farm 54, שהוצג בביתן של ההוצאה. רשימת ההמלצות על ספרים יהודים או בעלי נגיעה ליהדות, "ג'ואיש בוק קונטסט", מיד העלתה את הספר לראש רשימת הספרים המומלצים. להמלצה זכו הסליקטרים בעקבות השתתפותה של גלית באירוע חשיפה ליוצרים חדשים שקיימו אנשי "ג'ואיש בוק קונטסט" בניו-יורק בחודש מאי. כשבעים סופרים בתחילת דרכם הוזמנו לאירוע שבו לכל אחד הוקדשו שלוש דקות להציג את ספרו או ספרה בפני ועדה מיוחדת. בעקבות החשיפה הגיעה גם התעניינות מהתקשורת היהודית-אמריקאית, כש"ג'ואיש וויק" ו"פורווארד" התקשרו לבקש עותקים לביקורת.

 

מה שיוצר עניין בספר בקרב הקהילה הבינלאומית הוא האופן בו המציאות הישראלית היומיומית מובאת דרך סיפורי התבגרות כפרית תמימה לכאורה, המכסים בעצם על אפילה גדולה, אותה ממחישים האיורים הדרמטיים של גלעד סליקטר. לגיבורת שלושת הסיפורים הנכללים ב"משק 54" קוראים נוגה. בסיפור הראשון, "מציל מחליף", נוגה היא ילדה צעירה הנענית לחיזוריו של נער כריזמטי, שבא להחליף את המציל הקבוע בבריכת השחיה המקומית. ההיענות של נוגה לחיזורי המציל המחליף מביאים לכך שאחיה הקטן, אמנון, טובע בבריכה. בסיפור השני, "בושם ספרדי", יורדת נוגה עם שני נערים למרתף המשק בזמן מלחמת לבנון הראשונה, כדי לקבור את כלב המשפחה. בסיפור השלישי, "בתים", שכבר נלמד באוניברסיטאות אמריקאיות כמו NYU, ייל ואוניברסיטת מדינת ניו-יורק, פרצ'ס, במסגרת קורסים העוסקים בתרבות ויזאולית או ספרות עברית, נוגה היא כבר חיילת בצה"ל ואנחנו מוצאים אותה נוטלת חלק בפעילות צבאית להריסת בתים בשטחים הפלשתינאים במהלך האינתיפאדה הראשונה.

 

סיפורים טראומתים

לניו-יורק הגיעה גלית סליקטר-ברק באוגוסט 2003, ביחד עם בעלה, און ברק, שסיים בדיוק תואר שני בלימודי איסלאם בהולנד והגיע לארה"ב ללימודי דוקטורט באוניברסיטת ניו-יורק. בני הזוג השתקעו במנהטן אבל אחרי שנה וחצי הצפינו מעט לעיירה לארצ'מונט, במחוז ווסטצ'סטר, כדי להקים משפחה. בשנת 2006 נולדה בתם, ואחרי תקופה קצרה בקהיר, שם בעלה ביצע מחקר, חזרה המשפחה לארה"ב והתיישבה בפרינסטון, בה זכה און למישרת הוראה. גלית, שהיא בעלת תואר בספרות מאוניברסיטת חיפה ומדריכת סדנאות כתיבה, מקדישה את רוב זמנה לגידול בתם ולכתיבה. בפרינסטון השקטה והרגועה, היא אומרת, אין לה חברים ישראלים, למעט אחת אותה שמחה להכיר שם.

 

מה את יכולה לספר על "מציל מחליף", הסיפור הראשון בספר?

גלית: "זה סיפור על שעת אחה"צ במשק, כשבילינו בברכה שאבא אילתר והסב מבור טפחות לברכת שחיה.

 

בסיפור, מישהו מחזר אחרי הילדה בת ה-11 ומציעה לה חברות, ואז אחיה הקטן, אמנון, נעלם ופתאום יש צעקות של אמא ואבא שמחפשים את אמנון. שיאו של הסיפור מגיע כשהם רואים את הגופה של אמנון צפה במים. הסיפור הזה מבוסס על סיפור אמיתי, שאת הסוף שלו שיניתי. זה קרה כשהייתי בכתה ג' ואחי הקטן היה בן שנתיים. באחד מימי החופש הגדול עשינו על האש בחצר האחורית. פתאום אבא ניגש לברביקיו והחזיק את אח שלי שהיה רטוב כולו. אני זוכרת את השקט שהיה, רק אמא התחילה לצרוח. אבא חיפש אחרי הכלבה שנעלמה ושמע רחשים בברכה, הוא חשש שהכלבה טובעת וגילה שם את אח שלי מפרפר. זה אירוע שנחרת בי בצורה טראומתית ובמשך שנים הסיפור מאוד הטריד אותי. איך הוא הגיע לשם? יש לי היום ילדה בת חמש ואני לא מורידה לרגע את העיניים ממנה. הטריד אותי איך ילד בן שנתיים נעלם. כשאח שלי קרא את הסיפור אחרי שנים, הוא מאוד התרגש. הרגשתי צורך להתנצל בפניו על שהרגתי אותו, הסברתי לו שהייתי חייבת לעשות את זה כדי שהסיפור יכתב, כדי לסגור את מעגל הטראומה וכדי להשתחרר מהמועקה. הרגשתי שכשהרגתי את אמנון הרגתי את החוויה כמשהו שהתרחש במציאות והדחקתי אותה אל הבדיון ואל הפרוזה".

 

והסיפור השני?

"בסיפור השני נוגה כבר בת 14. היא נשארת עם אמא שלה במלחמת לבנון הראשונה, כשאבא שלה יוצא למלחמה. אמא שלה דורסת בטעות את הכלב המשפחתי, המזדחל למרתף שם הוא מת לבסוף והגופה שלו מתחילה להעלות ריח. נוגה מתארגנת עם שני חברים מהכתה למצוא את הגופה והם יורדים למרתף, שם יש ריח נוראי של בושם ספרדי, אותו קיבלה ליום ההולדת. ריח הבושם הזה מזכיר לגיבורה את האווירה הקשה במרתף בפעם קודמת, כשאחד מחבריה מצא חוברות פורנוגרפיות ונוצר מתח מיני בין השלושה. גם הסיפור הזה מבוסס על סיפור אמיתי, שקרה כשאבא שלי היה במלחמת לבנון. הכלב שלנו מת ואמא אמרה: 'לכו תדאגו לקבור אותו'. היא אמרה: 'תקחו מריצה'. האירוע הזה נשאר לי כזיכרון מחוויית ההתבגרות שלי. לצאת בלילה לקבור את ככלב הרועה הגרמני שלנו. זה סיפור שעל גבול הטראומתי עם עיבוד שעשיתי במשך השנים. עד היום אני לא יכולה לסבול את הריח של הבושם הזה".

 

גם הסיפור השלישי, "בתים", הוא סיפור טראומתי.

"זה הסיפור הכי אוטוביוגרפי, הכי קרוב למציאות. נוגה עובדת במפעל למיון ביצים לפני השירות הצבאי. יש לה חבר בצבא (בעלי הראשון היה החבר שלי בצבא). ליד המושב יש מחסן ביצים שבו עבדו פועלים מעזה. נוגה מתחברת לאחד הפועלים הערבים ומקבלת הערה עוקצנית מהמנהל, שנותן לה במתנה קלטת של אום כולתום. מאוחר יותר, אחרי קורס מש"קיות חינוך, נוגה מוצאת את עצמה בבסיס של המימשל הצבאי בבית לחם. בלילה הראשון שלה שם מעירה אותה חיילת, שאומרת לה שיוצאים להרוס בתים. המשימה הייתה להרוס חמישה בתים של בני משפחות שהיו מעורבים ברצח משתפי פעולה והסיפור הוא על מה שהיא עוברת באותו לילה. לאחד הילדים הפלשתינאים של אחת המשפחות שמפונות מהבית בורח הארנב והילד רץ אחריו כדי להחזיר אותו. אחת הקצינות מהמימשל הצבאי תופסת את הארנב ולא רוצה לתת לו אותו, מה שגורם לילד לבכות. במציאות חיילות או קצינות מתלוות למבצעים האלה כדי לוודא שאין ניצול מיני של נשים פלשתינאיות. כשהייתי שם כחיילת, נכנסתי עם החיילים לבתים. הם העירו את המשפחות והקריאו להם את הצו החתום ע"י הרמטכ"ל. הגיבורה, שמדווחת על המתרחש, די מנותקת מהחוויה. בספרות הישראלית אין כמעט סיפורים על הצבא, שנכתבים מזווית הראיה של אשה. בזמני גם עוד לא היו כל כך הרבה לוחמות כמו היום. אני זוכרת את התחושה ביום שהתחלתי לכתוב, שגם לי יש מה לספר. לא משנה מה הדיעות הפוליטיות שלך, זאת לא חוויה קלה לראות הריסת בתים. הסיפור מסתיים בזה שמפנים את המשפחות, חיילים של חיל ההנדסה מגיעים ובבוקר מגיעה גם הניידת של ערוץ 2. רציתי להעביר חוויה אישית של חיילת שחווה ניתוק רגשי, שלא מעבדת את החוויה. כשהייתי חיילת חשבתי שהריסת בתים זה דבר נורא. עוד לא הייתי אמא. לא היה לי המינהג הריגשי להסתכל על ילד, לחשוב שלא יהיה לו איפה לגור, להרגיש שחיית המחמד שלו היא הדבר היחיד שנשאר לו להיאחז בו. כשהייתי שם בעיקר כעסתי על הקצינה. הניתוק הריגשי הזה הוא אחד הדברים שמפריעים לי".

 

איך הגיבה המשפחה?

"כשהתגייסתי אמרתי שאני לא רוצה לשרת בשטחים, ואני זוכרת את אבא שלי וחבר שלו נוזפים בי. הם אמרו שאני צריכה להיות גאה לשרת שם. אבא התבייש כשביקשתי העברה. רציתי להיות קרובה לבית. בבית שלי לא היה סימן שאלה בעניין הגיוס, ידענו שיש צבא ומתגייסים".

 

האם הפרספקטיבה שלך השתנתה מאז שעזבת את ישראל?

"בהחלט! לפני שנסענו המודעות הפוליטית שלי הייתה פחות חזקה. יכולתי להתנתק וללכת לערבי שירה. לחיות בבועה. הייתי אז יותר צעירה ולא גרתי מחוץ לישראל. רק אחרי שעברנו לארה"ב הרגשתי שהתפכחתי, יש לי יותר ביקורת על ישראל, שבאה מכך שאיכפת לי מישראל, מכך שהיא חשובה לי. בסופו של דבר, מה שבאמת אכפת לי זאת התרבות הישראלית. כל המשפחה שלי והחברים שם ואני כותבת בעברית. לא היו לי שאיפות לכתוב באנגלית".

 

קיבלתם גם ביקורות שליליות?

"בצרפת סיפר לי המו"ל שלנו, סרז' אוונצ'יק, שהוא קיבל תגובה ממישהו חשוב בעולם הקומיקס, בכיר יהודי שמתח ביקורת חריפה על הספר. הוא מאוד לא שמח שנכנסנו לרשימה של המועמדים לפרס הקומיקס בפסטיבל הצרפתי החשוב בעיר אנגולם. הוא לא פירגן. כשהייתי באנגולם פגשתי ישראלית ויצאנו לשתות קפה. שתינו היינו אמהות טריות והתחילה שיחה נינוחה שעברה לתמונות של ילדים פלשתינאים, שפורסמו באינטרנט אחרי מבצע עופרת יצוקה. פתאום עמדתי בפני המיתקפה הכי חזקה שחוויתי מימי, זה היה יכול להיגמר במכות וחשתי אימה. אמרתי שכאמא אני לא נרגעת מזה שבכלל יש דברים כאלה, דיברתי על הבחירה לפגוע באוכלוסיה אזרחית. היא אמרה שעם כל הכבוד, גם היא אמא, אבל עדיף שימותו ילדים בעזה מאשר בשדירות. מבחינתי אי אפשר לחשוב על הדברים בצורה כזו".

 

פרויקט משפחתי

איך בכלל התחלתם לעבוד על הספר?

"בשנת 2006 בעלי קיבל מילגה לעשות מחקר בלונדון ונסע לשם לכמה שבועות. אני הייתי אז בארץ והיה לי המון זמן לכתוב בלילות. כתבתי המון ויום אחד אח שלי התקשר וסיפר, שפנו אליו מכתב העת לספרות 'מסמרים' וסיפרו לו שהחליטו לפרסם מדור קומיקס באופן קבוע. הם הציעו לו לפרסם פרויקט והוא התקשר אלי כדי לשאול אם אני רוצה לעשות משהו ביחד. באותה תקופה אמנם כתבתי, אבל פירסמתי רק שירה. כשאחי גלעד היה צעיר, דאגתי להסתיר ממנו את הדברים שכתבתי. הם נראו לי אישיים מידי. אבל כשהוא פנה אלי הוא כבר היה בן21 והרגשתי שאני יכולה להראות לו אותם. אנחנו עובדים כבר ארבע שנים ביחד. הוא ערך את הטקסטים המקוריים לקומיקס ועבד הרבה זמן על הסיפורים. המו"ל הצרפתי, אוונצ'יק, הציע לו להוציא לו לאור ספר, אחרי שראה את הסיפור 'מציל מחליף', שתורגם לאנגלית והועלה לאינטרנט. אמרתי לגלעד שיש לי עוד סיפורים והתחלנו לשבת ביחד ולחוד על החומרים שהיו לי. בעלי היה העורך הראשון שלי ועזר לי מאוד. במאי 2008, אחרי שגלעד הסתגר בבית במשך עשרה חודשים ורק עבד, יצא הספר לאור בצרפתית".

 

כיוצרים היו לכם חילוקי דעות?

"הסיפור היחיד שהיו לנו ויכוחים סביב העיבוד שלו היה 'בתים'. גלעד חשב שאני מגזימה, שיש חד צדדיות תמימה מידי מבחינת הכתיבה של הסיפור. הוא לא מסכים עם הדעות הפוליטיות שלי. הוא יותר מרכז והוא עידן את סוג המרד של הגיבורה. יש בו הרבה שקט מבחינת העיבוד. הוא גם הוריד קטעים שחשבתי שצריכים להיות. היו גם מקרים שהוא הודיע לי: 'אני לא מצייר את זה!' הוויכוח היה מאוד דינמי וחריף, הוא בישראל, אני בניו-יורק. הוא מכין קפה, אני מעסיקה את הבת שלי בציור. הדיאלוג בינינו הוא של אחים, אבל גם של אנשים שונים שחיים במציאות שונה".

 

יש כבר פרויקט חדש בדרך?

"המו"ל הצרפתי ביקש מאיתנו ליצור רומן גרפי חדש, עם יותר דרמה משפחתית. אז הסיפור הבא יהיה כנראה על האמא מ'משק 54', שמגיעה בפעם הראשונה לביקור בניו-יורק ובפרינסטון. היא אשה שלא יוצאת הרבה מישראל והסיפור הוא על מה שקורה בחודש הזה. עד אז לא שמעתי ישראלי שמתלונן איך עושים כאן קניות, או למה המים בשירותים גבוהים מידי. הישראלים חשדנים כלפי הנימוס האמריקאי, אבל יש דברים שיחודיים לאמא. אני לוקחת אותה לשדירה החמישית, אנחנו יושבות לשתות קפה והיא מסתכלת על השדירה ואומרת: 'את יודעת מה? זה ממש מזכיר לי את רחוב אלנבי'. הסיפור ייגע בתרבות הישראלית שמתנגשת עם התרבות האמריקאית. אמא שלי מעשנת והיא השתגעה מזה, שאי אפשר לעשן במקומות ציבוריים בניו-יורק. כשהיא יוצאת החוצה עם הקפה, כבר מחכים לה בחוץ מעשנים קרובים. מתח התרבויות השונות הוא משהו שאני חושבת עליו. אחרי הכל יש לי ילדה שאני עדיין לא יודעת אם היא ישראלית או אמריקאית".