בחיק הטבע
גם כשיוצאים לטבע צריך לעשות שופינג. לפני, באמצע, וגם אחרי
"שלומית! יוצאים לקמפינג!"
"רועי, דודה שלך יוצאת לקמפינג! אתה לא זוכר מה קרה בפעם שעברה שניסית להתנהג כמו ילד טבע? קיבלת נקע בקרסול, פריחה מהאקליפטוס ושרפת את האוהל!" – "אהה שלומית ליתר דיוק את שרפת את האוהל כשירד שלג ואת ניסית לצלות מרשמלו על מצית" – "מי יוצא לקמפינג באמצע סופת שלג?!"
טוב, תכל'ס היא קצת צודקת. למרות שאני 100% ילד עירוני, יש לי איזו אשליה כזו שבכלל קוראים לי מוגלי וגדלתי בחיק זאבים. האמת שמכסימום גידלה אותי להקת ברווזים, כי עם כל הרצון הטוב, הטבע לא ממש מסתדר איתי. למרות זאת, אחת לכמה אני מצליח לשכנע את עצמי (ואת שלומית) שהגיע זמן להרפתקה פראית בלב הג'ונגל, רק אנחנו, האוהל ואמא אדמה (וגם המזרן המתנפח כי מה זה כואב לי באגן אחרי לילה בשק"ש).
ואז הגיע סופשבוע ארוך וגם ככה שלושה ימים חופש בנויורק עולים כמו משכנתא, אז יאללה, גזיה! סגרנו את חלקה 29 במעגל החיצוני של איזור הקמפינג הפנימי בפארק טוביהאנה, שבפאתי ערבות פנסילבניה רבתי, ויצאנו להסתער על טארגט.
"לא יאומן כמה מסובך להרים קונסטרוקציה של פיסת בד ומקל". אילוסטרציה (צילום: צביקה טישלר)
העמסנו עגלות שלמות של קופסאות שימורים, טונה במים, טונה בשמן, טונה בטונה, מיונזים, חרדלים, תריסר ביצים כפול ארבע, תפוחי אדמה למדורה, תפוחי אדמה לצ'יפס, תפוחי אדמה תפוצ'יפס, ביסלים ובמבות וזו רק הנגלה הראשונה. תשלחו שני אשכנזים לקנות אוכל לסופ"ש ובסוף יהיה מספיק לקייטרינג. קנינו כמות שימורים שתוכל לעזור לנו לשרוד מלחמה גרעינית.
אחר כך בבית, התחלנו לארגן את התיקים. כן תיקים. כן, אנחנו יוצאים לסופ"ש אחד, אז מה? זה לא כאילו מגיעים למלון, אוקיי? חוצמזה אני בעד לוקז'ורי קמפינג. אין יותר מבעס מלהתכווצ'ץ' באוהל מצ'וקמק תוך כדי התחמקות מאבנים בגב בזמן שחלקה ליד עומד קארוון יותר גדול מהדירה שלי. גם ככה קמפינג זה לא מה שהיה פעם. עברו הימים שאבא בונה לנו בית שימוש מארבעה סלעים וענף דקל. כאן זה אמריקה. אתרי הקמפינג מצוידים בכל אמניטי שאפשר לדמיין, כולל אסלה מחוממת.
אחרי שלוש שעות בדרכים יצאנו סוף סוף ממנהטן. בדרך אני מתפעל מיופיו המרהיב של הדלאוור-וואטר-גאפ ושלומית נסחפת אחרי השילוט לאאוטלט. "מה אאוטלט מה? אנחנו בקמפינג, שלומית, קמפינג! השופינג היחיד שנעשה הוא בחנות המפעל של הטבע, שם נלקט זרדים למדורה" – "אויש אפשר לתקוע עליך נוד??"
הגענו לאתר רגע לפני החשיכה ודבר ראשון אצנו להקים את האוהל. לא יאומן כמה מסובך להרים קונסטרוקציה של פיסת בד ומקל. בסופו של דבר הצלחתי לגרום למחסה לעמוד ישר, פתרון שהיה בעייתי קצת ברגע ששלומית הייתה צריכה לשירותים ושאלה אם יכולה להפסיק להחזיק את האוהל.
לארוחת ערב אכלנו תבשיל בוקרים ברוטב חול, שרנו שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, ובכדי להשתתף בחגיגת העצמאות הרבצנו אחד לשני עם פטיש בראש. כשהגיע הזמן ללכת לישון שלומית הוציאה את הטלפון והתחילה לחפש מוטל. אמרתי לה שתפסיק עם השטויות כי שום מלון לא יספק לה תקרת כוכבים שכזו, והיא אמרה שהיחיד שיראה כאן כוכבים זה אני, בעיקר אם אני לא אסתום.
באמצע הלילה, אחרי שהתעוררתי מכאבים בגלל שנשבר לי האגן, גשם קל התחיל לטפטף. התרכבלתי מאושר בתוך שק השינה, צליל הגשם תמיד עושה לי נעימי, וחלמתי חלומות מתוקים על ערבים חמימים אל מול שקיעה בחוף הים. בבוקר התעוררנו בתוך בריכה, מקללים את קולמן ואחותו ואת הציור על צד האוהל שאומר: "מובטח לשמור אותך יבש". בטח, אם ישנים באוטו.
אנחנו עפים מהטבע לעבר ארוחת בוקר בדיינר, מביטים על שלל הביצים שקנינו בטארגט שוחות במורד הכביש אל עבר עתיד טוב יותר, אולי זה עוד יגמר בתרנגולת. כשמגיעים לציבילזציה, אחרי לילה קשה בווילד, אני מפנק את עצמי בארוחת בוקר של אלופים הכוללת ביצה עין, פעמיים סוסג', האש בראונס והר פנקייק, והכל שוחה בתוך ים מייפל ורחמים עצמיים.
אנחנו מביטים אחד על השני בעצב ובחוץ מבול שלא נראה כמותו מאז ימי נוח. שלומית אומרת "טוב, אולי נלך לשרוף איזו שעה באאוטלט... גם ככה אין מה לעשות", ואני כבר דוחף לבאגז' שקי קניות מבננה ריפאבליק,
"תשמע די כיף הקטע הזה של קמפינג", אומרת לי שלומית בבית. "לא אכפת לי לצאת שוב בשבוע הבא. מצאתי יופי של פארק, שעה צפונה מפה, איפהשהוא ליד מקום שקוראים לו וודברי. אמור להיות טיפטוף...".