המנטור שלי בשנה האחרונה היא שרה סאלסברג. שרה היא שחקנית בחסד, שכבשה את בימות ברודוויי לא פעם ובמקביל הקימה את קבוצת הנדל"ן הכי מצליחה להשכרת דירות בהארלם. כן, היא הבוסית שלי בקבוצת נדל"ן, והיום גם חברה טובה. כשחקנית וזמרת בתחילת דרכי בניו-יורק, אני מסתכלת על שרה ורואה גירסה של "אמנית שנות האלפיים", שמצאה את שביל הזהב, או למעשה את שביל האבנים הזהובות. ממש כמו סופר וומן, בבוקר היא אשת נדל"ן מצליחה ובערב נלחמת בכוחות הרשע באמצעות האמנות שלה.
את פרויקט Don’t Quit Your Night Job שרה החלה ב-2006 ביחד עם שני חברים בוגרי ברודוויי, סטיב רוזן ודיוויד רוסמר. שלושתם היו מצויים אז בתקופה של בין הפקות והחליטו לעשות מופע קומדיה משוחרר במיוחד אשר הורכב כולו מקטעי אימפרוביזציה, מערכונים ושירים. השלושה קראו לעשרה חברים נוספים מברודוויי ויחד יצרו מופע כוכבים נטול אגו ויומרנות. נשמע כמו אוקסימורון, אבל זה בדיוק מה שזה. לכל מופע שרה וחבריה מזמינים חברים שיש להם ערב פנוי וכולם עולים לבמה. "כולם מכירים את כולם בברודוויי", היא תמיד אומרת לי, "אנשים לא יודעים, אבל זו קהילה נורא קטנה. מספיק לעשות הצגה אחת ואת כבר מכירה את כולם". הלוואי עלי שרה'לה. הלוואי עלי.
המופע של הפרויקט התקיים בלה פואסון רוז' בבליקר. הגעתי מאוחר יחסית והמקום כבר היה מפוצץ, מלא עד אפס מקום באנשים מ"קהילת ברודוויי" ומעריצים חסרי תקנה. אבל החלטתי לשבץ את עצמי בשתי הקטגוריות. לאוהבי התיאטרון הניו-יורקי, Don’t Quit Your Night Job היא באמת חוויה מיוחדת. זוהי אולי ההזדמנות היחידה לראות את הכוכבים עולים על הבמה ומשחקים בלי להתאמץ, קצת כמו ילדים. הם לא חושבים על איך הם נראים ואיך הם נשמעים, לא חוששים מבמאי שיגיד להם מה לעשות ומה לא לעשות. זה רק הם והקהל. קסם.
רוב המופע הינו תמצית טהורה של הומור עצמי. המופיעים צוחקים על המקצוע שלהם, על עצמם ועל הצגות שרצו או עדיין רצות בברודוויי. אין דבר יותר משובב נפש מאדם שיודע לצחוק על עצמו ומוכן לחלוק את הצחוק העצמי איתך. שרה, סטיב ודיוויד הנחו את הערב. על הבמה עלתה ראשונה שחקנית מאפריקה, שכבר שנים משחקת את הבבון הראשי, רקיפי, במחזמר The Lion King. הם ביקשו ממנה לשיר מעט משיר הפתיחה של המחזמר: "אחרים משלמים 120$ בשביל לראות את זה, אתם מקבלים את אותו הדבר במחיר סמלי", אמרה שרה. לאחר מכן ביקשו ממנה לשיר את אותן שורות אבל הפעם לא באפריקאית אלא בתרגום ישיר לאנגלית. תמיד דמיינתי לעצמי שהמילים האפריקאיות בתחילת השיר "מעגל החיים" מלאות משמעות קיומית. זהו אחד השירים הכי יפים ששהלחין אלטון ג'ון והפתיחה היא חוליה כל כך חזקה. אז הנה התרגום: "הנה אריה. כן, זהו אריה. אנחנו הולכים לכבוש. זה נמר ואריה". כך נופצה לה אשליית ילדות ובקושי הצלחתי לעמוד מרוב צחוק.
אט אט, ביחד ולחוד, עלו אל הבמה כוכבים כמו אנת'וני רפ ודפני רובן וגה (מרק ומימי המקוריים מ"רנט") בקטעי אימפרוביזציה מביכים במיוחד. חלק מהזמן השניים צוחקים על זה שהם לא קיבלו עבודה כבר הרבה זמן, חלק מהזמן צוחקים על איך שהם נראים, אבל בעיקר הם נהנים להיות עם הרבה חברים על אותה במה. השיא היה כשלבמה עלה טוד רובינס, שחקן וקוסם שכתב ושיחק בשנה שעברה בהצגת אוף-ברודוויי מצליחה בשם "פליי דד". רובינס צחק על קטגוריית "כישורים מיוחדים", אשר מופיעה בסוף הרזומה של כל שחקן. "רוב הדברים הם שקר מוחלט", אמר רובינס, "אבל אני הולך להדגים לכם את שלי". ואז הדגים רובינס איך הוא תוקע מסמר בראשו דרך נחיר ימין בעזרת פטיש. כמו שנאמר, אל תנסו את זה בבית.
יצאתי מהמופע בהתרוממות רוח, פתאום ברודוויי לא הרגישה כל כך רחוק. פתאום אנשים שאני מעריצה כבר שנים, עמדו מולי כאנשים בשר ודם, קרובים, ולא כוכבים מלוטשים באור הזרקורים. הדובדבן היה שעל כולם ניצחה בגאון שרה. חברה שלי. אין ספק שאני רוצה להיות שרה כשאהיה גדולה.
ולכל הציניקנים: כל ההכנסות מהמופע הן קודש לפעילות אירגון Open Doors, שמטרתו להביא ילדים ממשפחות מעוטי יכולת להצגות בברודוויי. אז אל תגידו שהם עושים את זה בשביל הכסף.