מתגייסים

הם גדלו בארה"ב למשפחות ישראליות. צו גיוס לא חיכה להם בתיבת הדואר, אבל הם בכל החליטו זאת לעזוב את הבית החם של אבא ואמא, לחכות עוד כמה שנים עם הקולג', לעלות על מטוס לישראל ולהתגייס לצה"ל

נוי בכר בת ה-19 התגייסה לצה"ל לפני שנה בדיוק. המסלול שהוביל אותה למדים הירוקים של צה"ל התחיל במדי החאקי של הצופים, תנועה אליה היא השתייכה מאז כיתה ד'. "בשנים האחרונות היא הייתה רש"גדית בצופים", מספרת בגאווה אמה, ויוי בכר. "היא הייתה מעבירה פעולות לצופים הצעירים. בהתחלה, כשנוי סיפרה לי שהיא רוצה להתגייס, היה לי קשה עם זה, אבל אחר כך גיליתי שזה הדבר הנכון מבחינתה לעשות. היא מאוד התבגרה, הפכה לטיפוס אחראי. כמובן שהיו לה גם משברים בהתחלה, הריחוק מהבית, העברית היומיומית – היא הייתה בהתחלה ללמוד לקרוא ולכתוב בעברית באולפן מטעם הצבא – אבל בסופו של דבר, זה היה דבר מאוד טוב עבורה והצבא תרם לה המון".

 

ויוי בכר מתגוררת בארה"ב מזה 22 שנה. היא אם לארבעה ילדים, כולל נוי שכבר בצה"ל ואחותה בת ה-17 שמתכוננת ללכת בדרכי אחותה ולהתגייס גם היא אחרי התיכון.

 

מה תעשו אם הבנות יחליטו להישאר בארץ?

"אני בעצמי מאוד רוצה לגור בארץ, אבל אחרי כל כך הרבה שנים בארה"ב, זה לא קל. יחד עם זה, אם שתי הבנות שלי יגורו בארץ, בהחלט נשקול לחזור לישראל".

 

איך את מתמודדת עם זה שאתם כאן והיא בארץ לבדה?

"קשה לי עם זה, אבל אני רוצה שיהיה לילדים שלי הכי טוב, ואם זה מה שעושה לה טוב, אני שלמה עם זה. לבעלי היה יותר קל עם ההחלטה שלה להתגייס כי הוא בעצמו היה חייל בודד בצבא. גם הוא הגיע מארה"ב כדי להתגייס לצה"ל והוא ידע כמה שהצבא יתרום לה. יחד עם זאת, אני מאוד דואגת לפעמים. אם אני לא מצליחה להשיג אותה בטלפון, אני לא נרגעת עד שאני לא שומעת אותה".

 

היא באה לבקר אתכם?

"בצבא מאוד הולכים לקראת החיילים הבודדים. היא הגיעה לכאן כבר פעמיים מאז שהתגייסה בקיץ האחרון. בפעם הראשונה ליום ההולדת של אבא שלה ובפעם השניה לבר המצווה של אחיה".

 

איך היא מסתדרת עם העברית?

"היא יודעת לקרוא ולכתוב עכשיו לאחר שעברה את האולפן. היא מדברת עברית טובה גם אם יש לה מבטא אמריקאי. אבל היא אומרת שהחיילות שמשרתות איתה מאוד אוהבות את המבטא שלה".

 

ספרי על תהליך הגיוס.

"במשך חצי השנה שקדמה לגיוס, היא וקבוצת צעירים נסעו לסמינר התגבשות מידי שבועיים על מנת לראות אם הם מתאימים לצה"ל. בזמן הזה היו צעירים שנשרו, אבל נוי נשארה עד הסוף. היא וקבוצה של 23 צעירים מכאן נסעו במסגרת גרעין צבר לארץ, לקיבוץ חור, להכנה לקראת הגיוס. זה היה הזמן בו הם גם נתבקשו להחליט אם הם רוצים להתגייס או לא. יחד עם נוי נסעה החברה הכי טובה שלה. זה מאוד עזר".

 

חץ מקשת

חברתה הטובה של נוי היא ירדן זוהר, אף היא בת 19. השתיים מכירות מילדות. הן למדו ביחד באגורה היי והלכו יחד לצופים. מאוחר יותר שתיהן הפכו לרשג"דיות בצופים והחליטו להתגייס לצה"ל. הנתונים מראים שהצעירים המתגייסים לצה"ל באמצעות גרעין צבר בוחרים להישאר בישראל, כלומר לעשות עליה רשמית שמזכה אותם, בין השאר, בשלוש שנות לימוד בחינם באחת האוניברסיטאות או המכללות בארץ.

 

מירי זוהר, אמה של ירדן, מספרת: "הגיוס לצה"ל נתן לירדן וחברותיה פרספקטיבה אחרת על החיים. הוא העניק להן עצמאות וביגר אותן".

 

איך היה תהליך הגיוס בארץ, האם היא עברה טירונות רגילה?

"בהתחלה הם הגיעו לקיבוץ מלכיה בצפון הנמצא שתי דקות מגבול לבנון. כל הצעירים של גרעין צבר היו שם במשך שלושה חודשים להתאקלמות וגיבוש. הם עבדו בקיבוץ עבודות חקלאיות למיניהן ואחר כך גויסו ליחידות השונות. כל מה שהצעירים האלו ביקשו, נתנו להם. הצבא מאוד הלך לקראתם בעניין הרצונות שלהם".

 

איפה ירדן משרתת?

"היא מד"סית בחיל האוויר. היא עברה קורס קשה במהלכו למדה אנטומיה ופיזיולוגיה והכל בעברית. זה לא היה פשוט, אבל היא למדה קרוא וכתוב במשך שנתיים בהיברו היי וגם עברה אולפן בארץ, כך שהיא הצליחה להסתדר".

 

מה היא עושה בשבתות?

"יש משפחה וחברים שהיא מבקרת אותם. יש לי חברות בארץ שאומרות לי: מירי, יש לך ירדן חדשה. היא כל כך השתנתה והתפתחה מאז שהתגייסה לפני שנה. הצבא מאוד חישל אותה".

 

איך הגבתם כשירדן הכריזה שהיא מתגייסת?

"ידענו שזה יקרה. ירדן יצאה למסלול, שנקרא חץ וקשת, שנתן לה את הדחיפה להתגייס. אני עקרונית מאוד רוצה לחיות בארץ, למרות שטוב לי כאן ואנחנו חיים בארה"ב כבר 26 שנים. אבל אני מאמינה שגם בארץ יהיה לי טוב, אז נראה. ירדן מתכוונת להישאר וללמוד בארץ אחרי השחרור ויתכן מאוד שתישאר בארץ גם לאחר תום הלימודים".

 

הספקת לבקר אותה מאז שהתגייסה?

"היא התגייסה בקיץ שעבר ומאז נסעתי שלוש פעמים לארץ. בפעם הראשונה נסעתי לפני הגיוס, אחר כך בסוף הטירונות ובפעם השלישית אחרי סיום הקורס שלה. בדרך כלל אני נוסעת לארץ רק פעם בשנה, אבל עכשיו אני חייבת לנסוע ולבקר לעיתים קרובות יותר, כדי לראות אותה. היא תגיע לבקר בפעם הראשונה מאז התגייסה ב-23 ביולי".

 

זה נשמע לא קל.

"אוף, זה היה מאוד קשה. שפכנו הרבה דמעות מאז שנסעה, אבל מתרגלים".

 

 "זה היה דבר מאוד טוב עבורה והצבא תרם לה המון". נוי בכר וירדן זוהר

 

ההורים קצת התבאסו

מאי שעיה, 18, מתכוננת לקראת נסיעתה לארץ בסוף החודש במסגרת קבוצת המתגייסים החדשה של גרעין צבר. מאי נולדה בארץ והיגרה לארה"ב ביחד עם משפחתה לפני חמש שנים, כשהייתה בת 13.

 

"החברים שלי היו בשוק כששמעו שאני נוסעת לישראל להתגייס. הם אמרו: 'את לא מפחדת?' אבל החברים הישראלים דווקא התלהבו ואמרו: איזו חוויה! איזה כיף לך!"

 

איך ההורים שלך הגיבו?

"הם קצת התבאסו מזה שאני מתגייסת, כי אני אהיה רחוקה מהבית, אבל בסך הכל הם בסדר עם זה".

 

מי מתגייס אתך?

"כל החברים שלי מהצופים, חמישה חברים. בגרעין צבר יש לנו גם כאלו בני 22 שסיימו קולג' והחליטו להתגייס".

 

מה היית רוצה לעשות בצבא?

"מדריכת שיריון או חי"ר, נראה לי שיש לי סיכוי טוב לקבל את זה. חברות שלי שהתגייסו כבר מספרות שזו הייתה החוויה הכי גדולה שחוו בחייהן".

 

יש לך חששות?

"החשש היחיד הוא הריחוק מההורים".

 

למה בעצם לא החלטת להמשיך במסלול המקובל של קולג' אחרי תיכון?

"אני עדיין לא יודעת מה אני רוצה ללמוד והשנתיים האלו יעזרו לי להחליט. חוץ מזה, ראיתי את החברים שלי שהתגייסו לצה"ל וכמה שטוב להם שם והחלטתי שאני גם רוצה".

 

קודם רון, אחר כך כל השאר

רון גלבוע, 23, בן להורים שהיגרו לישראל כשהיה בן 9, החליט להישאר בארץ בתום שירותו הצבאי. "לא תיכננתי להישאר בארץ, חשבתי להתגייס ואחר כך לחזור וללמוד בארה"ב", מספר רון. "אבל התאהבתי בארץ והחלטתי להישאר. נרשמתי ללימודים באוניברסיטת תל אביב ואני רואה את העתיד שלי בישראל".

 

איך הגיבו ההורים על ההחלטה שלך?

"זה עודד אותם לחזור בעצמם. הם שנים דיברו על שיבה לארץ ובעקבות החלטתי להישאר וללמוד בישראל, הם חזרו בעצמם".

 

מה הביא אותך להחלטה להתגייס לצה"ל?

"תמיד ידעתי שזה משהו שאני רוצה לעשות. ההורים שלי לקחו אותי לחופשות בארץ מדי קיץ, ראיתי את בני הדודים שלי מתגייסים ושמעתי את הסיפורים והחוויות שלהם מהצבא והיה לי ברור שיום אחד גם אני אתגייס".

 

ההורים עודדו אותך או התנגדו לגיוס?

"הם חששו מאוד מההחלטה שלי להתגייס. בניגוד לבנות שמתגייסות לצה"ל וההורים שלהן יודעים שהן לא יהיו בסכנה ממשית ולא יהיו קרביות, הרי עם בנים זה שונה, במיוחד שאני תמיד רציתי להיות קרבי. הם ניסו לשכנע אותי ללכת ללמוד קודם ואחר כך להחליט אם אני רוצה להתגייס, אבל אני התעקשתי ובסוף, כשהם ראו שאני רציני לגבי זה ודיברו גם עם הורים אחרים לבנים שהתגייסו, הם החליטו לתמוך בי".

 

מה היה לך הכי קשה בזמן השירות שלך?

"הריחוק מהבית כמובן ומהחברים. בהתחלה גם הקימה המוקדמת בבוקר הייתה קשה לי. הייתי רגיל לישון עד מאוחר ולא הייתי רגיל לקום כל כך מוקדם. אבל בהדרגה התרגלתי".

 

רון עלה רשמית לישראל וזכה בשלוש שנות לימוד בחינם באוניברסיטה, אבל הוא מדגיש שלא זו הייתה הסיבה שבגללה החליט להישאר בארץ. "הייתי נשאר גם לו הלימודים היו עולים לי כסף. אני מאוד אוהב את החום והסחבקיות הישראלית. החברים שלי בארה"ב היו בעיקר ישראלים, כי אתם הרגשתי הכי נוח. גם החברים של ההורים שלי כולם היו תמיד ישראלים. לא היו להם חברים אמריקאים בכלל".

 

אתה חושב שהיית עולה לישראל גם ללא הגיוס לצה"ל?

"אני מאמין שכן. אבל גם אם לא הייתי מתגייס לצה"ל עכשיו, לו הייתי עושה עליה הייתי חייב בגיוס".

 

הוריו של רון, נאוה ואביתר הם הורים לילד נוסף בן 17, שבעוד שנה יתגייס בעצמו לצה"ל. גם הוא, כמו אחיו, מעוניין להתגייס ליחידה קרבית. "כל תקופת השירות של רון הייתי לא רגועה", מודה נאוה. "הריחוק ממנו הקשה עלי מאוד. אני מקווה שעם הבן הצעיר שלנו יהיה לנו יותר קל, כי אנחנו נהיה כבר לידו בארץ".

 

כלומר החלטתם לחזור לישראל. הייתם חוזרים גם אילולא רון החליט להישאר בארץ?

"אני לא מאמינה. לפחות לא בשלב הזה. היה לנו טוב בארה"ב, אבל יש לנו רק שני בנים ורצינו להיות לידם. היינו אולי חוזרים לארץ בעוד שנים מספר, אבל לא עכשיו. זו אגב אחת הסיבות בגללן לא רצינו שהוא יסע להתגייס לצה"ל. פחדנו מהשירות ומה יקרה אם הוא יפצע או גרוע יותר. גם חששנו שהוא יחליט להישאר בארץ וידענו שאם הוא ישאר, אנחנו נצטרך לחזור בעקבותיו, כי לא ניתן לו להיות שם לבד".

 

יש לכם משפחה בארץ?

"כן, יש סבים וסבתות ודודים, אבל זה לא אותו הדבר כמו אמא ואבא".

 

אתם מצטערים בדיעבד שתמכתם בגיוסו של רון לצה"ל?

"לא, כי השירות עשה לו טוב. אבל אם לומר את האמת, די שמחנו שהיגרנו לארה"ב כשהילדים היו עוד קטנים וידענו שהם לא יהיו חייבים בגיוס. מי ידע שרון יתעקש להתגייס לצה"ל? אני לא חושבת שהרבה הורים יסכימו להודות בכך, אבל אני מאמינה שהרבה הורים ישראלים לבנים בגיל גיוס שמחים בסתר ליבם שהם לא צריכים להתגייס. הרי כל אמא לחייל בצבא בקושי מצליחה לישון בלילה מרוב דאגה לבן. חברים שלי, שהילדים שלהם בחרו להמשיך בלימודים באוניברסיטאות, סיפרו לי שהם לא היו נותנים לילדים שלהם להתגייס לצה"ל אם היו רוצים להתגייס, כי הם מעדיפים שישקיעו בעצמם וילמדו מקצוע, מאשר יסעו לארץ ו'ישרפו' שנתיים-שלוש בצבא. כמה שזה נשמע לא פטריוטי, אני מבינה אותם. גם אני רציתי שהילד שלי ילך ללמוד באוניברסיטה ויקבל תואר, אבל זה לא מה שהוא רצה והייתי חייבת לכבד את זה. פעם גם אני ראיתי את זה כזמן יקר שמבוזבז. היום, בדיעבד, אני רואה כמה שהצבא תרם לו וכמה שהוא התבגר והתחזק בזכות השירות הזה. הוא למד בצבא המון דברים שלעולם לא היה יכול ללמוד לו היה נשאר בארה"ב והולך ללמוד בקולג'. כמובן שלו היה קורה לו משהו בזמן השירות הייתי מדברת אחרת, אבל למרבה המזל, הוא סיים את השירות בריא ושלם ועכשיו מתחיל את לימודיו באוניברסיטה".