ממשיכה להחרים, אתייצב גאה בבית המשפט

החוק החדש לא רק שלא ירתיע אותי, אלא אף ייתן לי זריקת מרץ. אם אדם שמוחה נגד הופעות בשטח כבוש הוא עבריין, אתייצב בבית המשפט בקומה זקופה

יש רגעים שלא שוכחים. הרגע שבו קראתי לראשונה על הכוונה של התיאטרונים להופיע בהיכל התרבות החדש באריאל, אי אז בשלהי הקיץ שעבר, הוא אחד מהם. ישבתי מול המחשב והידיעה היכתה בי. וזאת לא מליצה, חשתי חבטה אמיתית, כאילו מישהו הלם בי עם פטיש עשרה קילו.

 

המחשבה שהמשכורת שמשולמת לי תגיע בחלקה מהופעות בהתנחלויות, גרמה לי לתמהיל של זעם, בחילה עזה וצער. נכון, בהיותי אזרחית במדינת כיבוש, כמעט כל אקט צרכני או פיננסי שאני מבצעת נגוע בכיבוש. אני רוכשת חלב מתוצרת חברה, שגם אם אינה ממוקמת בהתנחלות, היא משווקת את תוצרתה להתנחלויות, ובכספי המסים שאני משלמת מממנים הקמת התנחלויות.

 

המכתב, שקרא להנהלות התיאטראות לא להופיע בהיכל התרבות באריאל, היכה גלים ועורר תהודה עצומה. מספר חסר תקדים של טוקבקים, כותרות ראשיות, דיונים בוועדת הכנסת, סיקור תקשורתי רחב בארץ ובחו"ל ומכתבי תמיכה של אמנים מחו"ל. כמעט כל זמר שהתראיין לרגל השקתו של תקליט חדש נשאל אם היה מופיע באריאל, ובאפקט דומינו מבורך, נולדו עצומות של סקטורים נוספים (אמנים פלסטיים, סופרים, קולנוענים). לא אגזים אם אומר שבימים שלאחר פרסום המכתב העולם כולו עסק בעניין "חרם אריאל".

 

אבל למרות הרעש העצום, הנהלות התיאטרונים נכנעו לאיומים של שרת התרבות ודבקו בהחלטתם להופיע באריאל. האם המחאה שלנו היתה לשווא? התשובה היא לא. ה"חרם" שלנו, תרם תרומה עצומה לדה-לגיטימציה של אריאל בפרט ושל ההתנחלויות בכלל, או לפחות העלה מחדש את שאלת הלגיטימציה של ההתנחלויות לסדר היום הציבורי.

 

לפי "חוק החרם" שעבר בכנסת כל עשרות חותמי מכתב האמנים (והמכתבים שנולדו בעקבותיו), בהם אושיות תרבות כמו דויד גרוסמן, עמוס עוז, א.ב יהושע, שמואל הספרי, עדנה מזי"א, ענת גוב ועוד, הם עבריינים.

 

המפתיע הוא, שאף על-פי שהחוק זועק באנטי-דמוקרטיות שלו, הוא עורר תגובות מחאה כמעט רק במחנה השמאל. כשאנשיו של כהנא נעצרו במעצר מנהלי ללא משפט, הפגנתי בראש חוצות בתביעה לשחררם לאלתר או להעמידם למשפט. יש מאבקים חוצי מחנות. המאבק בחוק החרם הוא אחד מהם.

 

ומה הלאה? 

אני באופן אישי (ואני מאמינה שאני מייצגת מחנה גדול) אמשיך לשכנע מעל כל במה אפשרית את חבריי האמנים לא להופיע מעבר לקו הירוק. החוק החדש לא רק שלא ירתיע אותי, אלא אף ייתן לי זריקת מרץ. אם אדם שמוחה נגד הופעות שמתקיימות בשטח כבוש, בניגוד מוחלט לחוק הבינלאומי ולאמנת ז'נבה, הוא עבריין, אתייצב בבית המשפט בקומה זקופה.

 

תקוותי היא שבג"ץ, שבמשפט קעדאן קבע שאין יישובים ליהודים בלבד, שאסר על חוקרי השב"כ להשתמש בעינויים ושתמך בהזזת גדר ההפרדה בבילעין, יתייצב גם לצדי.

 

ורדית שלפי, מיוזמי מכתב האמנים