בכל פעם שהנושא הידוע כ"קיומיות" עולה על סדר היום, אני מנסה לאתר את הפוליטיקאי המתוסכל שמחפש קרדום חדש לחפור בו או חמור לבן כדי לרכב עליו למלכות השמיים. ראש וראשון לנביאי הזעם מהזן העכשווי הוא אל גור, סגן הנשיא לשעבר "שהמציא" לדבריו את האינטרנט, ותוסכל בריצתו לבית הלבן על ידי מכונות הצבעה מרושעות שנפרסו בפלורידה העוינת.
פרס נובל לשלום ניחם אותו, כפי שהנורווגים ברוב נדיבותם יודעים לנחם את אנשי הרוח שהעולם לא מסתדר לפי חזונם, מיאסר עראפת דרך שמעון פרס ועד ברק אובמה. יאסר לא הספיק להציל אפילו דוב קוטב אחד עד שנפח את נפשו בסיבוכים של איידס, אבל פרס דווקא ידע לנצל את הפרסטיזה שלו בעולם הפנטזיה כדי לקדם את הרעיון, שהאנושות צריכה להתגייס להגירה מסיבית מכדור הארץ הצפוף ומתחמם לעולם אמיץ חדש על כוכב הלכת מאדים.
בעולם החדש, האמיץ ("שלום של אמיצים" הוא מוטיב ידוע באוטופיות מזרחיות) והרציונלי, יימצאו את מקומם כל המיליארדים שיתרבו על כדור הארץ אחרי התגשמות חזיונות הנביא הקודמים - שלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון ונתיב מים ותיירות מאילת לים המלח (ונא לא להזכיר את הימים החשוכים של חזון סימונה, מדענית הגרעין מדימונה).
כושר השכנוע של נביאי ירושלים ידוע לכל – אך בנקודה זו נאלץ להיפרד מההיסטוריה המתועדת ולהפליג לעתיד על כנפי הדמיון. פעם קראו לטקסט שלפניכם "מדע בדיוני", אבל היום ויתרו על יומרה ומוכל לקרוא לילד בשמו. "דמיון מודרך".
מה שהרים את בלון הניסוי של שמעון פרס לגבהים שאפילו NASA מפחדת לנסוק אליהם היה גילוי מאגרי מים תת קרקעיים על מאדים. "יש מים, יש חיים", שאג מנכ"ל NASA, שהגילוי הציל את משרתו המשתלמת וחסך לממשלת ארה"ב מחיר של עוד מצנח זהב. "אם יש חיים, יש מקום לאנשים", ענה לעומתו שמעון ויצא במחול מחניים. עוד הצעיר הנצחי רוקד ואנשי לשכתו הפעלתנים כבר החלו לארגן את התנועה העולמית ליישוב המאדים בדרכי נועם, בניגוד לקולוניאליזם השוביניסטי של המאה ה-19.
התמיכה מקיר לקיר בכל מסדרונות השררה בעולם הפתיעה אפילו את שמעון פרס, שכבר ראה הכל ושמע הכל. התברר כי החזון שלו פגע בול במטרה הקרובה לליבו של כל פוליטיקאי - דמוקרט או דיקטטור, לבן או שחור, ליברלי או פונדמנטליסטי. כולם הכירו היטב את האנשים שהם רצו לשלוח למאדים אחרי שהתברר כי זה כרטיס לכיוון אחד.
החד-סיטריות של המסלול נקבעה על ידי המהנדסים, אחרי שהחישובים הראו כמה קשה להנחית על המאדים ספינת חלל שמסוגלת גם להמריא מחדש עמוסה במהגרים מאוכזבים ולטוס חצי שנה כל הדרך חזרה לאמא אדמה. כמו אוכלוסיית הגולים באוסטרליה של המאה ה-18, הקולוניאליסטים מאונס לא היו רצויים בארצותיהם.
זה לא מנע, כמובן, ממאות אלפי אנשים ונשים טובים וישרי דרך, "מלח האדמה" בשפת הברית החדשה, להירשם למשלחת ההתיישבות הראשונה. לא כולם הבינו את הסכנות של חשיפה לקרינה קוסמית ול"רוח השמש" הקטלנית (חלקיקים טעונים, בעיקר אלקטרונים ופרוטונים, שנפלטים מסערות הפלסמה המתחוללות על פני השמש ומואצים בשדה המגנטי שלה למהירויות של יותר ממיליון קמ"ש
ורוכשים אנרגיות גבוהות יותר מזו של "קרינה רדיואקטיבית" הנפלטת מפצצה אטומית מזוהמת במיוחד) במשך קרוב לשנה, בין היציאה מהמחסה שמספקות האטמוספרה והמגנטוספרה הארציות ועד שהם יצליחו לבנות הגנה חלופית על פני מאדים. אבל זה לא חשוב. בטוב שבעולמות האפשריים לא חסרו מועמדים והמארגנים לא התקשו לבחור מביניהם סגל אנושי מגוון גנטית, רב-כישורים טכנולוגית, יציב חברתית, אמין פסיכולוגית - ובלתי רצוי פוליטית.
למעשה הרכבת רשימת הכישורים המקצועיים הדרושים בקהילת המתיישבים הייתה קשה יותר מבחירת האדם המתאים לכל תפקיד. הקהילה הזאת, כך הסבירו המתכננים, צריכה להיות אוטונומית מכל הבחינות ללא הגבלת זמן. היא צריכה לכלול מומחים לגידול מזון בתנאים מלאכותיים ומומחים לתחזוקת המתקנים האלה. אנשים שיספקו כלי עבודה וחומרי גלם למומחי התחזוקה, ומורים שילמדו את הידע הרלוונטי לדורות הבאים של מומחים.
וכמובן, מנהלי מפעל הפיס, שיממנו את הקמת בתי הספר בהם המורים ילמדו והתלמידים יתרגלו טכנולוגיות הטרדה בין דורית מתקדמות. סיבוכים דומים התגלו בהגדרת שרשרות האספקה של שירותי רפואה, שירותי תרבות ודת, ועדי עובדים וגילדות של עורכי דין. נשמר אפילו מקום אחד לבלנית, למרות שמשרד העבודה עוד לא החליט אם הרבנית-אסטרונאוטית שתעביר את הקורס המזורז אמורה להיות, על פי ההסכם הקואליציוני האחרון, אשכנזית או מקופחת.
אבל אין בעיה שרצון טוב, עקשות של פרד ועורמה של פוליטיקאי לא יכולים להתגבר עליה. ובסופו של יום הוחלט על קבוצת התיישבות ראשונית בהיקף 10,000 בני אדם ומספר דומה של בנות חווה, בחתך מייצג של הדמוגרפיה האנושית על צבעיה, דעותיה הקדומות, אמונות ההבל המקודשות לקברניטיה והסכמי חלוקת המשרות במוסדותיה הבינלאומיים. ואז התיישבו המהנדסים להטוות את הקווים המנחים לתוכנית החלל החדשה, שנקראה כמובן "עולם אמיץ חדש".
מההתחלה היה ברור שהקהילה הזאת תזדקק לשפע אמצעי יצור מכל הסוגים כדי לממש את האוטונומיה שלה. כי לתושבי עיר המאדים לא די בבתי חרושת ליצור מוצרי צריכה ומפעלים חקלאיים שממחזרים כל פסולת שוב ושוב. הם זקוקים גם למערכות תשתית - מפעלי אנרגיה, מערכות אלקטרוליזה להפקת חמצן מהמים, קווי יצור למכונות כלים כדי לבנות איתן מכונות אחרות (כדברי חז"ל, "צבת בצבת עשויה"), מתקני בריאות ורפואה, מקומות מסתור לשוטרי תנועה, רחובות חשוכים לרועי זונות, בתי הבראה לפקידי ההסתדרות ובתי טבילה של הרבנות, וכדומה.
למי שלא היה מודע לכך מההתחלה התברר ש"שרשרת האספקה" אינה רק בעיה של אנשים וידע. צריך גם הרבה חומרה מסיבית כדי לבסס מערכת אקולוגית המסוגלת לתחזק את עצמה ואת תושביה ללא תלות ב"מיקור חוץ" מספקים על כדור הארץ. מרכיבים מסיביים במיוחד, שהובלתם למאדים לא יכולה לפגר אחר הגעת האנשים, הם תחנת הכוח הגרעינית והכיפה הענקית שאמורה לכסות את עיר המאדים. תחנת הכוח היא מסיבית במיוחד, משום שיכולת המיחזור הבלתי מוגבלת מבוססת על זמינות של אנרגיה חשמלית בכל כמות נדרשת - והשמש רחוקה מדי.
לכן אנרגיה גרעינית, למרות הרתיעה האירופית מכל דבר שמזכיר את המילה קרינה, היא האופציה היחידה. מאחר ואזור ההתיישבות נקבע לפי ההמצאות של מים קפואים באדמה (Permafrost) בהכרח נבחר קו רוחב "סוב-טרופי" שבמושגי מאדים אומר טמפרטורה המשתנה בין 0 מעלות בקיץ למינוס 100 בחורף (קצת יותר קר מצפון סיביר).
ולא רק קר במאדים. האוויר שלא כולל חמצן, רק CO2 וחנקן, אינו ראוי לנשימה. הלחץ האטמוספרי כה נמוך שאי אפשר להסתובב מחוץ לכיפה אלא בחליפת חלל דחוסה, כפי שלבשו הנוחתים על הירח. מהירות הרוח בסערות החול באביב ובסתיו מגיעה ל-400 קמ"ש, יותר מכל טורנדו עלי אדמות.
הקמת הכיפה היא תנאי ראשון להתיישבות, לכך הסכימו כולם, והוויכוח היה רק סביב השאלה, כמה גדולה צריכה להיות היא להיות. היפנים הציעו לאכסן את המתיישבים בארונות רבי-קומות, שמזכירים את המקררים של הפתולוגים בסדרות טלוויזיה חינוכיות. לעומתם דרשו בני טקסס לספק מרחב גדול דיו כדי שהם לא יאלצו לפגוש מקסיקנים בדרכם ל-Bar-B-Q בחווה של משפחת בוש.
בסוף התפשרו על צפיפות עירונית מתונה, כ-6,000 תושבים לקמ"ר, מה שהכתיב כיפה בקוטר 2 קילומטר שגובהה במרכז כ-300 מטר. הכיפה, עשויה מיריעות Kevlar מתוחות על שלד טיטניום ומחוזקת ב"חלות דבש" מסיבי פחמן, שקלה בסך הכל 100,000 טון. הישג טכנולוגי כביר בהתחשב בלחץ האוויר הפנימי ובמשקל שכבת האדמה (בעובי 10 מטר), שהיה צריך לכסות אותה כדי ליצור הגנת קרינה אפקטיבית. לגרוויטציה הנמוכה של מאדים יש תפקיד מרכזי בהישג, שכן על כדור הארץ כיפה דומה הייתה שוקלת לפחות פי 10.
תחנת הכוח הגרעינית נדרשה לספק עד 10 קילוואט לכל תושב, משום שהחשמל הוא מקור האנרגיה הבלבדי לקהילת המתיישבים - כור גרעיני בהספק 200,000 קילוואט אינו הרבה יותר ממה שתמצאו בנושאת מטוסים אמריקאית - אבל למודל המאדימי נדרשו אמצעי אבטחה, גיבוי, ניטור, ומחזור דלק (טכנולוגית Fast Breeder) משוכללים פי כמה.
כך הגיע "המשקל המשתלם", אותו צריך להנחות בשלום על המאדים, הגיע למעט יותר מרבע מיליון טון - שקול ל-1,000 מטוסי ג'מבו במשקל נחיתה. רק שעל המאדים האוויר לא מסוגל לתמוך בנחיתה אווירודינמית ויש צורך במנועי רקטה כדי לבלום את הצלילה מהחלל.
מכאן עבר המשך הטיפול למהנדסי הטילים, שחיפשו את הפלטפורמה המעשית ביותר לשיגור רבע מיליון טון למאדים. החישוב הראה שלהנחתת טון מטען על מאדים נדרשים כ-600 טון של אמצעי שיגור. (כ-95 אחוז ממשקל המשגר מהווים הדלק והמחמצן של רקטה תלת-שלבית.) הבעיה היא במחיר - בערך 400 מיליון דולר עלות העברת כל טון מפני כדור הארץ לקרקע המאדים.
אך מאחר ומדובר באנשי חזון, שלא יתנו לבעיות פעוטות של כסף לעצור אותם, המנהלים שלפו את ה-Tablet-ים והתחילו לבנות את האקסל הדרוש. התקציב נגזר בפשטות מהמכפלה של רבע מיליון טון ב-400 מיליון דולר לטון - בערך 100,000,000,000,000 דולר (100 טרה-דולר) - מעל 16,000 דולר לכל נפש חיה על כדור הארץ.
במושגים של תוצר גולמי עולמי, מדובר בסכום מדהים לכל הדעות - אבל במוסדות האו"ם הוחלט שהמימון יגיע ממס מיוחד, בשיעור 5% מההכנסה ברוטו של כל אדם ללא הבדל דת, מין וגזע, תרבות, עושר ואושר - למעט 10 מיליון הערבים שמוגדרים מטעמי מס כפליטים פלסטינאיים. לאזרחי העולם הממורמרים הסבירו פקידי האו"ם, שאין מה להתלונן: "הבולשביקים השתמשו באמצעים קיצוניים עוד יותר כדי לחסל את הבורגנות".
בעיה אחרת יצרו התוצאים האקולוגיים של המבצע. המסה הכוללת של השיגורים הגיעה ל-100 מיליון טון, שחולקה בין 10,000 טילים שכל אחד מהם שוקל 10,000 טון (פי 5 ממשקל מעבורת החלל) על כן השיגור.
השיגורים בוצעו בקצב ממוצע של 100 ליום במשך "חלונות הזדמנות" הקצרים במהלך 3 שנים - קצב מדהים שדרש הקמת כ-2,500 עמדות שיגור, שכל אחת מהן גדולה פי 10 מהמתקן בקיפ קנוורל. ליד כל עמדה הוקם מתקן הפקה וניזול המימון, בעל הספק של 200 טון ליממה. צריכת החשמל של מתקן כזה מגיעה ל-5,000 מגה-וואט, באמת לא נורא, ולא מפחיד אנשים הרגילים לתקציבים מעל מיליארד דולר לכל גחמה.