בפרק הראשון פרשתי את הסיפור על ההגירה למאדים שלא התרחשה, סיפור שפרסמתי לפני שנתיים בניסיון לעזור לכמה קוראים לעבור את חום יולי אוגוסט ללא צריבות מדוזות. להפתעתי, נתקלתי בגל תגובות זועמות במיוחד, שבדרך כלל האשימו אותי בחוסר אמונה ציני ובריאליזם מיובש שאינו תקין פוליטית בעידן החדש של אהבת האדם וקבלת עול אחריות לקיומיות של הכדור הכחול שלנו. אני לא יודע אם הזעם שעורר המאמר הזה מעיד על חוסר רצון לוותר על חלום נעורים ולהשאיר את המדע הבדיוני במקום הראוי לו - מדף ספרי הדמיון.
תשובה: אני מצביע על כך שהפתרון בעייתי יותר מהקושי שהוא מנסה לפתור. הנזקים החזויים מניסיון לממש אופצית הגירה למאדים הם קולוסליים, האימפקט השלילי הוא ללא תקדים, הן על האקולוגיה של כדור הארץ והן על איכות חייהם של האנשים שישלמו את מחיר החלום.
• אבל אין מקום על כדור הארץ ליותר מ-9 מיליארד הנפשות הצפויות לאכלס אותו בשנת 2050!
תשובה: הנחה זו חסרת בסיס והיא היא שמעידה על יאוש מהיכולת של האנושות לפתור בעיות באמצעים טכנולוגיים.
1. אפשר וצריך לעשות יותר להקטנת הריבוי הטבעי בעולם. כיום הבעיה הדמוגרפית העולמית היא, שהריבוי מרוכז באוכלוסיות החלשות ביותר, אלה שזקוקות להכי הרבה סעד וסיוע בינלאומיים, ואלה שתורמות הכי מעט ליצירת עודפי תפוקות בהם אפשר לממש את חלומות המדע הבדיוני. זול יותר לבנות בית ספר באפריקה המשוונית, או בית חולים במעמקי האמזונס, מלשגר זבוב לחלל. חינוך טכנולוגי (לא רק חינוך מיני) ליברלי, בריאות והיגיינה ציבורית, הבטחת תזונה לכל, שוויון זכויות לנשים וחופש מעריצות הם האמצעים היעילים ביותר להקטנת הריבוי הטבעי. גם מבחינה כספית וגם מהצד המוסרי.
2. אפשר להגדיל את תפוקת המזון בעולם גם בתנאים הגיאוגרפיים הקיימים. על פי ההגדרות המקובלות, השטח המתאים לפעילות חקלאית הוא פחות משביעית משטח היבשות על כדור הארץ. מתוך זה, רק כ-40 אחוז מעובדים בפועל - קצת יותר מ-5 אחוז משטח היבשה הכולל (מתוכם 2% נמצאים בסכנת הרס כתוצאה מסחף, דילול תכולת חומרים חיוניים לצמיחה והרעלה בכימיקלים שונים). כל השאר יבש מדי או רטוב מדי, קר מדי או חם מדי, הררי מדי או דל מינרלים ודשן אורגני, רחוק מנמלי התובלה הימית או שמור ליערות הגשם - ובאופן כללי לא אטרקטיבי מבחינת היחס עלות-תועלת של פעילות חקלאית בתנאים הנוכחיים.
אבל בהשוואה לתנאים על המאדים, כל מקום על כדור הארץ הוא פוטנציאל לגן עדן. קל יותר לגדל ערוגות עגבניות בגרינלנד, שדות אספרגוס בסהרה, נחילי טונה במפרצי אנטרקטיקה ועדרי ממותות בסיביר מאשר ליצור על המאדים תנאים להנצת פרח אחד. כדי לספק מזון ל-9 מיליארד אנשים צריך להכשיר עוד כ-2.5 אחוז משטח היבשות לחקלאות - אתגר טכנולוגי רציני אבל הרבה יותר פשוט לפתרון מהקמת "רכבת חלל" לצורך הגירה מסיבית למאדים, או לכל מקום אחר רחוק מכאן.
כל המקומות הנ"ל שוכנים פחות או יותר באותו קו רוחב, בקרבת אוקינוס חם ואוויר ימי רווי לחות, ובכל זאת ההבדלים בכמות המשקעים הם קיצוניים. ההבדל נוצר מכיווני הרוח וזרמי הים, אך בכל מקרה תנאי הסף של חום ולחות קיימים ורק נדרש גורם נוסף, שיספק Trigger לתהליך שמתפתח כמפולת שלגים וירטואלית ומזין את עצמו באנרגית החום האצורה באטמוספרה המיוזעת ובשכבת המים העליונה של האוקינוס.
הרעיון המוביל הוא ליצור את "עין הסערה" באמצעות מתקן ענקי הדומה למגדלי הקירור של בתי הזיקוק במפרץ חיפה (רק גדול פי 10 לפחות בכל ממד), שחלקו התחתון פתוח לקליטת אוויר חם ולח מפני הים וחלקו העליון מתנשא לגובה מאות מטרים. אוויר לח וחם נשאב לבסיס הבקבוק (שפועל כארובה), מתרומם כשהוא נושא איתו את אדי המים, ונפלט בגובה רב לאזור של לחץ נמוך וטמפרטורה נמוכה יחסית. התוצאה: התעבות מהירה (גשם) וחימום נוסף של האוויר בארובה (שחרור החום הכמוס של האדים). כך נוצר תהליך של היזון חוזר חיובי, המחזק את זרמי האוויר לכיוון הבקבוק, תוך כדי איסוף הלחות מפני הים והפיכת האדים לגשמים.
3. חקלאות ימית באיים צפים. הצורך באדמה כדי להשריש הוא פרט מכני שולי בביולוגיה של הצומח. אם נספק לצומח את חומרי המזון הדרושים לו, אנרגיה (בצורת אור) לפוטוסינתזה, מים ליצירת סביבה פנימית המתאימה לתהליכים ביו-כימיים בתוך התא ובין התאים, פחמן וחמצן (מהאוויר), קורט חנקן וקמצוץ זרחן, הוא יכול לגדול גם על מצע סינתטי, לא-אורגני, ואפילו ללא בסיס מוצק כלשהו, צף במים או על איים מלאכותיים. שטחי גידול, אוויר, אור ומים יש בכמויות עצומות באוקינוסים, המהווים מעל 70 אחוז משטח כדור הארץ. תנאים אטמוספריים מתאימים יש על פני יותר מ-250 מיליון קילומטר מרובע של אוקיינוס, פי 40 ויותר מסך השטחים המעובדים כיום בעולם כולו! באוקיינוס אין קרקע מוצקה לזרוע בה, אבל יש מים (גם מתוקים, מגשמים שיורדים בכל מקום - אין "אזורים שחונים" בים), אוויר, אור שמש וגישה נוחה ליבול. גם הטכנולוגיה הדרושה להקמת "איים צפים", עליהם תתנהל "חקלאות תעשייתית", בלי הנזקים המתמשכים שגורמות השיטות המסורתיות לאקולוגיה היבשתית, קיימת היום.
4. חקלאות ימית אינה אומרת התייחסות נפשעת לבריאות האוקיינוסים. לא נחזור על השגיאות ההיסטוריות ונקפיד לוודא שחומרים מזיקים לאקולוגיה הימית לא יסחפו בזדון או בשוגג מהאיים למים שסביבם. בתפיסה של "חקלאות תעשייתית" כל התהליכים, מהזריעה עד הקציר, נעשים ב"פס יצור" סגור, תחת ניטור ובקרת מחשבים 24x365, המנוהל על ידי מערכות אוטומטיות. הבידוד מסביבתם הטבעית של מזיקים שונים מקטין את הצורך בחומרי הדברה ומשפר את רמת הניקיון של המזון שאנו צורכים. ואנו לא מצמצמים משמעותית את מרחב הקיום של הדגים כי בסך הכל, מדובר על שטח קטן יחסית למרחבי האוקיינוס - קטן בהרבה מהשטחים העצומים שמושחתים היום בשל סחף דשנים כימיים מהשדות וזיהומים קטלניים מאסדות קידוחי הנפט. רק אחוז אחד של משטח האוקיינוסים יספיק כדי ליצר את המזון הדרוש לתוספת של 2.5 מיליארד אנשים ב-40 השנה הקרובות.
5. הפיכת שטחי מרעה לשטחי זריעה. כיום, השטחים המוגדרים כ"אדמת מרעה" יותר מכפולים בגודלם ביחס לאלה הנחשבים כ"אדמת מזרע". אבל יצור בשר הוא "לוקסוס" שספק אם כדאי לשלם את מחירו האקולוגי. כדי להוסיף ק"ג בשר לפרה עלינו להשקיע בהזנתה 16 ק"ג מזון צמחי - או לתת לה שטח מרעה שבשימוש אלטרנטיבי יפיק מעל 50 ק"ג דגנים או תפוחי אדמה. אז נכון שאנו מוכנים לשלם פי 16 תמורת ק"ג אנטרקוט מאשר לק"ג לחם או אורז, אבל זה חשבון של עשירים, שבעים וחסרי אחריות גלובלית. הגיע הזמן לשינוי סדרי העדיפות בהקצאת משאבי טבע ליצור מזון. יש לתת קדימות לחקלאות שמספקת מכסימום תועלת תזונתית (קלוריות וחומרים חיוניים לבניית גוף בריא) במינימום שטח גידול. ואם לא נשאר מספיק מקום לבקר ולצאן, יואילו נא העשירים לטעום את תוצרי ההנדסה הגנטית שהם מציעים לעולם השלישי. לפני שמוכרים תירס מהונדס לרעבים באפריקה, תנו אותו לפרות המרבק שלכם.
6. הנדסה גנטית יכולה לשבור את המוסכמות בהגדרת השטחים המתאימים לחקלאות. עלינו ללמוד מהמנגרובים אך לגדל עצים במי-ים, מהאגבה איך להסתפק בגשם מדברי נדיר, מהטחב איך לגדול בטונדרה הקפואה ומהפטריות איך להפוך תאית מרקיבה לחלבונים מזינים. הטבע פתר כמעט את כל האתגרים שיכולים להפוך מקצה לקצה את תמונת המזון שלנו. הנדסה גנטית היא, בשורה התחתונה, לקחת פתרונות עובדים ממינים שלא מביאים לנו תועלת תזונתית ולהטמיע אותם בגנום של פלטפורמות ביולוגיות שימושיות יותר. הינדוס דגנים המסוגלים לצמוח במדבר עשוי להיות יקר יותר מהרחבת שטחי הזריעה לצפון קנדה או מזרחה להרי אורל (כאשר נלך בעקבות קו השלג הנסוג), אבל בהשוואה לעלויות שיגור אנשים למאדים מדובר בדמי "בוטנים" (Peanuts).