100 שיגורים אדירי אנרגיה בכל יום לא עושים טוב לאטמוספרה גם אם משתמשים בחומרים ידידותיים לסביבה. ולו רק משום שמשקל הרכיבים הלא ידידותיים שנופלים מהרקטות בשלבי ההאצה הראשונים ונשרפים באטמוספרה מגיע ליותר מ-900,000 טון ליום. אבל עכשיו "לא צריך לדאוג", הרגיעו אותנו הקומיסרים, "אחרינו המבול", פשוטו כמשמעו. "עולם אמיץ חדש זורח על אופקי האנושות, ולעזאזל עם רואי השחורות הפוסט-מודרניים, שלא יכולים לראות אוטופיה מתגשמת בלי לקלקל את מצב הרוח של כולם".
אז התעלמנו מכך, שבמשך 3 שנים שקיעות "אדומות" צבעו את השמים בגוונים פסיכודליים, ולעיתים מזומנות הסתננה לעמודים האחוריים בעיתונות ידיעה מצחיקה על נפילה של חפץ שמימי מסתורי על ראשו של איכר סיני נדהם בערוגת האורז שלו, או סיפור פיקנטי על אינדיאני פרימיטיבי שיצא לצוד ארוחת ערב באמזונס וחזר עם חתיכה לוהטת של כור גרעיני משיגור שנכשל.
אך כל הפרטים הקטנים נשכחו כאשר החלו להגיע התמונות הראשונות מגן העדן שהקימו המתיישבים בערבות מאדים. לעין בלתי מזוינת היה ברור שהשלום והשלווה במעונם, כולם עובדים במרץ סוציאליסטי ובאחוות עמים, ובונים את עולם המחר. רק משקיפים חדי עין ראו את הלוגו של משרד ההסברה הסיני בסוף רשימת ה-Credentials. והמשקיפים המנוולים האלה קלקלו לכולם את החגיגה, כאשר בלי בושה הם פרסמו את מה שנודע אחר כך כ"קנוניה הגדולה".
התברר שלא היו טילים ולא משגרים, לא התיישבות על המאדים ולא סיפור הירואי לפאר את יום ההולדת ה-120 של שמעון פרס. בחשיפה דרמטית שעשה ה"רוטווילר", למדנו שכל הדיווחים הטלוויזיוניים הקודמים על הפרויקט בוימו וצולמו באולפנים העצומים באזור האקס-טריטוריאלי במדבר יהודה ממזרח לחברון. ומה קרה ל-20,000 המתנדבים? אתם שואלים. הם נעלמו בארץ גזרה, שפעם קראו לה ה"גולאג" ועכשיו, אחרי שהכדור התחמם והשלג נמס, נוהלה עבור מועצת הביטחון במיקור חוץ על ידי סוכנים לשעבר של ה-CIA, שרכשו את השכלתם בגוואנטאנמו, קובה.
החשבון שעשו הפוליטיקאים הוא די פשוט: יקר מדי לשגר את היריבים הפוליטיים שלכם למאדים. העלות לכל מהגר מאונס, 5 מיליארד דולר, בממוצע, היא מוגזמת! תמורת מאית האחוז מהמחיר הזה תוכלו לשכנע את כל מי שלא מוצא את מקומו באירופה או אמריקה להתיישב בסיביר ולסתום את הפה. ומי שלא מוכן לסתום את הפה רק חוסך לנו כסף. כי תמורת אחוזים ספורים מעלות הישוב מחדש בסיביר יימצאו אינספור מתנדבים שמוכנים לסתום לאידיוט את הפה בעדינות בולשביקית, כפי שהשתיקו את טרוצקי. אז מי צריך לחסל סופית את משאבי כדור הארץ רק כדי שכמה "מתנחלים" יחגגו חיים חדשים על המאדים? פשוט יותר לסדר איזה מלחמה קטנה וחביבה ולעצור את הריבוי האנושי בשיטות המקובלות מאז מלחמת טרויה. לא צריך חזון, צריך היגיון.
בכל הטיעונים הנ"ל לא תמצאו תמיכה בגישה השמרנית, שאין לנו מה לחפש את המאדים ולכן אסור לבזבז פרוטה על חקר החלל והפלנטות. המחקר הזה צריך להימשך - ואף להתעצם - כי זה ביטוי עילאי למותר האדם. הצורך שלנו לדעת את המציאות שמעבר ליומיום, להעמיק את תובנותינו על היקום בחקירה שאין לה סוף, אינו נופל מהצורך למלא את בטננו סופגניות ואת כוסותינו יין. עלינו להתמיד בהשקעות במדע טהור, משוחרר מהצורך להביא תועלת מיידית לאנשים נזקקים, לפתוח את מרחבי הדמיון לחלומותיהם של צעירים בדור הנוכחי ובדורות הבאים, לגעת בנימי ההרפתקה ולגרות את בלוטות האתגרים. כי לאלה אין תחליף בקלוריות וחלבונים.
המשך חקר החלל הוא המשך הקומדיה האנושית, האפוס רווי הסבל והתושייה שהתחיל כאשר הומו-סאפינס עשה צעד ראשון מחוץ לערבות אפריקה המזרחית. גם אם אין בכוחנו לכבוש ולאכלס פלנטה חדשה, אנו רוצים להביא את לפיד האור לעולמות רחוקים, לחקור את הנעלם ולתקוע את דגל האנושות על פסגות חדשות. המסע למאדים הוא רק בראשיתו. בקושי נעשה הצעד הראשון. אין לנו את אמצעי התעבורה המתאימים, לא פתרנו את בעיות הקרינה הקוסמית וסיכונים אחרים הכרוכים בשהות ממושכת מחוץ למגנטו-ספרה שמגינה עלינו מקרינה על כדור הארץ, ועוד לא למדנו לקיים מיקרו-עולם סגור, בו אנשים יכולים לחיות ממחזור מלא של אשפתם. אין לנו אפילו תשובה ראויה לשאלה, מה יעשו "המארסיונאוטים" חודשים ארוכים כלואים בקפסולה זעירה, בודדים במסעם בחלל. הדרך לא תהיה קלה, או מהירה, או זולה. צפו להרבה תסכולים לפני שנראה את המארסיונאוט הראשון אומר בשידור חי מהמאדים, "זה רק צעד קטן לי - אך צעד ענק לאנושות". זה לא יקרה לפני 2035 ולא לפני שיותר מ-300 מיליארד דולר יושקעו במיזם.
אני לא יודע אם לתלות את האשמה בחינוך הגרוע שקיבלו ה-Baby Boomers, בשבירת הכלים הכללית של עידן "המין הבידורי" ו"הסמים החברתיים" - או בסתם עייפות החומר אחרי 200 שנה של השכלה. אבל ברור, שהחל בשנות ה-60 של המאה הקודמת, נרשמת נסיגה כללית של האנושות מהמתווה ההיסטורי של התפתחות האמונה בתבונתיות. עידן ההיגיון הטהור, שהתחיל במאה ה-18, בעקבות גלילאו, דקארט, ניוטון ועמנואל קאנט, מיצה את עצמו במחצית המאה ה-20, קורבן למלחמות עקובות מדם בהן המדע והטכנולוגיה שרתו את המשטרים החשוכים באותה התלהבות שהייתה פעם שמורה למשחררי העמים וללוחמי האור.
מאז אנו רואים בכל מקום את הריאקציה מרימה ראש, את הפונדמנטליזם מאתגר את הקידמה, ואת הטפשות הנבערת דורשת זכויות שוות לרציונליות. והתופעה לא מוגבלת לאיראן או אפגניסטאן. מירושלים עד וושינגטון, הרציונליות בנסיגה. החובה של מובילי דעת קהל היא לעצור את התהליך ולחזור לפסים של תרבות נאורה - לא להפריח בלונים מרהיבים של מדע בדיוני.
חובתנו לשנות מגמה ולחזור לעידן התבונה. על אף כל השגיאות שנעשו בשם המדע, עדיין זו המתודה האמינה ביותר לקידום האדם. הדרך חזרה, לעולם "טבעי" ו"רוחני", יותר משהיא שאיפה רומנטית חסרת סיכוי - משום שכדור הארץ לא מסוגל לפרנס אפילו עשירית ממספר האנשים החיים היום ללא תרומת המדע והטכנולוגיה לתפוקת המזון, ליצירת תנאים בריאים לחיים בצפיפות, לזמינות אנרגיה ועבודה מכנית, להגנה על יבולים ממזיקים ופגעי טבע, לסדר הציבורי ולביטחון האישי – היא הרמת ידיים אינטלקטואלית, כניעה לדחף הפרימיטיבי לטמון את הראש בחול. רק חשיבה רציונלית - במדע, בסדרי החברה, בכלכלה ובפוליטיקה - יכולה לחלץ את האנושות מהדרך ללא מוצא שהיא מוצאת את עצמה בה היום. אך גאולה זו לא תגיע אם נחליף את המדע הרציונלי במדע בדיוני ואת החובה לדבר אמת בתקינות פוליטית.
ובנימה חיובית יותר, ברצוני להאמין, שכאשר תגיע תמונת הטלוויזיה מהמאדים המחיר ישכח. כמו ברגעים גדולים בעבר העולם יעצור לרגע, נפעם מהרוח האנושית, נרגש מההוכחה שיש בכוחנו לעשות גדולות ולא רק מלחמות. זו תהיה נקודת תפנית בהיסטוריה גם אם יום אחר כך יתגלה שוב, שהפוליטיקאים שלנו מגעילים, שבוול סטריט מתנהלת תרמית קולוסלית, שבקופנהגן טוחנים מים ובירושלים מחפשים אשמים - ויצר לב האדם נשאר אופורטוניסט מנעוריו. כי קצת אור תמיד מפזר הרבה חושך.