סוכנת כפולה

הסופרת דורית רביניאן חזרה לניו-יורק לצורך כתיבת ספרה הבא. יואב סיוון שמע ממנה על ההצלחה בגיל צעיר, על מזרח ומערב, כפר סבא ואל איי

דורית רביניאן מבלבלת בין המערב למזרח. לאחר שיצאנו מבית הקפה ברחוב 3 על תומפסון בווילג', אני מתלווה אליה על רחוב בליקר לכוון מזרח, לעבר רחוב ברודווי. אנו צועדים בהתחלה מזרחה, אחרי כן מבינים שטעינו ופונים לכיוון מערב, ואז מבינים שבעצם הלכנו קודם לכיוון הנכון. רביניאן שואלת כמה עוברי אורח היכן המזרח, מתקנת בהתאם להנחיות החדשות ולאחר מספר דקות אנו מגיעים ליעד.

 

רביניאן, 38, עוד מתאוששת מהג'ט-לג. הסופרת הישראלית המצליחה נחתה זה עתה בעיר מתל אביב ותשהה בה כשבועיים וחצי לצורך תחקיר לרומן השלישי שלה, שעלילתו מתרחשת בשכונה במהלך חורף עיקש במיוחד בשנת 2003, השנה בה היא עצמה התגוררה בעיר ועבדה על ספר אחר, אותו גנזה לבסוף.

 

לאחר השיחה בינינו בבית הקפה, במרחק שני בלוקים מוושינגטון סקוויר, הבלבול הזה נותן לי עוד כמה רגעי חסד לראות את הסופרת בפעולה, כיצד היא בוחרת בין מערב למזרח. בג'ינס וטי-שירט הדוקה אדמדמה עם הכתובת made in Brooklyn היא טועה ותועה ברחובות כאן בבטחון עצמי של זרה השייכת למקום הזה.

 

רביניאן מבינה ונבנית מתהיות, משאלות, ועכשיו ניו יורק היא האתר בו היא מנסה כמה תשובות לשאלות שמסקרנות אותה.

"הגיבורה שלי, בניגוד אליי כשגרתי כאן, יש לה תאריך חזרה מוגדר מראש. היא מחוייבת לחזור ארצה, ולכן הרומן כולו מתארגן סביב הכורח הזה. לי עצמי היה אמנם כרטיס טיסה חזרה, אבל לא היו מחויבויות, יכולתי להתעסק ב'מה היה אילו?', שזאת בעיניי השאלה הבסיסית של הספרות, וריאציה על שאלת השאלות: 'מי אני?'"

 

"מרכיבי הזהות שלנו, לפעמים זה פתטי לחשוב כמה נסיבתיים הם. אילו שיקולים סתמיים הכריעו את מי שהפכנו להיות. לפעמים שניים-שלושה קילומטר, לכאן או לכאן, הם עולם ומלואו", אומרת רביניאן, ומתארת את עולמה דרך כמה תחנות בהן היה יכול להיות אחרת, אולי.

 

היא מספרת על הפעם הראשונה בה נתקפה בבלבול ובסקרנות יצירתית בעקבות ההבנה של עוצמת ההכרעה. "גדלתי במרכז כפר-סבא, בחלק המבוסס, השבע, האשכנזי יותר של העיר. יום אחד, הייתי בת שתיים-עשרה, הגעתי עם אבא שלי לאחת השכונות במזרח העיר". אביה הצביע על אחד הבתים. היא מספרת כיצד אמר לה, "את רואה את המרפסת הזאת כאן, בקומה הרביעית? אמא ואני, כשחיפשנו דירה לקנות, התלבטנו בינה ובין הבית שלנו".

 

"זה היה תרגיל ראשון ב'מה היה אילו'. ראיתי סביבי את הילדים ששיחקו ברחוב, קלטתי את האווירה השונה, המוזנחת, את הניואנס העילג של העברית, את מראות העזובה".

 

"בסך הכל נתון סתמי שרירותי, כמו עסקת נדל"ן משתלמת פחות או יותר, ואיתו הוכרעה גם הזהות שלי".

 

שני הוריה של רביניאן עלו מאיראן בגיל הנעורים, נפגשו בהרצליה והתחתנו. לרביניאן יש משפחה ענפה בקהילה היהודית האיראנית של לוס אנג'לס והיא תוהה מה היה קורה אילו.

 

"מה היה אילו הבחירה של אבא שלי לא היתה הברירה הציונית אלא כמו של בני המשפחה שלו, שהיגרו מטהרן לאל.איי - הבחירה הגלותית? מי אני הייתי אז?".

 

אני שואל אותה איך "האילו" הזה היה משפיע על גלגולה כסופרת. האם הייתה יכולה להפוך לדורית רביניאן באנגלית, במהדורה איראנית-אמריקאית?

 

"אולי אם הייתי נולדת וגדלה בקליפורניה, ולא בכפר סבא, לא הייתי נעשית סופרת בכלל. אני יכולה רק לנחש, אבל נדמה לי שלא הייתי נזקקת לשפה באותה חיוניות קיומית. אולי החיים שם היו נותנים לי את סוג הביטחון והשלווה, את מידת ההשתייכות שאמריקה מעניקה לבני המהגרים כאן, ואלה אולי היו פוטרים אותי מהתלות בשפה, בשיקוף של המציאות, בצורך לספר".

בשנת 2003 היא שהתה כשנה בניו יורק. נדדה בין דירות סאבלט בלואר איסט סייד, בווילג' ובאפר ווסט. במהלך אותה שנה היא עבדה על ספר שאותו גנזה לבסוף.

 

"האנגלית שלי, כמה שהיא סבבה, היא לא השפה הנפשית שלי. אני מחזיקה רק בשטח הפנים של האנגלית, שולטת בה, מדברת, קוראת. אבל לכתוב סיפור באנגלית? נו ווי. שפת הכתיבה, השפה שבה הנפש שלי משוחחת עם עצמה, היא לעד עברית. לא משנה היכן מונח הלפטופ".

 

ואם דורית ההיפותטית הייתה יכולה להיות שלמה ובטוחה בגולת לוס אנג'לס, אז בציונות שלה יש מרכיב של חוסר שלמות, של חוסר ביטחון.

 

"החוויה הישראלית שלי היא לא שורשית, לא הרמטית," היא אומרת, "כמו הרבה מהחברים המזרחים שלי, גדלתי קצת כמו סוכן כפול. נעה על הקו שבין חברת המהגרים אליה אני שייכת מהבית, ובין החיים בתל-אביב, בזהות היברידית, אאוטסיידר שהוא גם אינסיידר. החברים האשכנזים שלי, אלה שנולדו עם צרור המפתחות של המדינה תלוי על המותן, עם תחושת הבעלבתיות הזאת, הם תמיד היו ויהיו נקודת התייחסות, לטוב ולרע, זה אמביוולנטי כל הזמן".

 

לדבריה, בסופו של דבר, זאת הזרות היחסית שהעניקה לה את כרטיס הכניסה ללב המיינסטרים הישראלי. "הסיפור הפרסי של סבתא שלי", היא מכוונת אל "סמטת השקדיות בעומריג'אן", ספר הביכורים עטור הפרסים וההצלחה המסחרית שיצא בהוצאת עם עובד בשנת 1995 ותורגם ל-15 שפות. בן לילה, רביניאן היתה אז בת 22, הפכה לדמות ידועה בחוגים מקומיים ומעבר להם.

היא פרסמה מאז רומן שני ("החתונות שלנו") כתבה תסריט לסרט ("הבחור של שולי") וספר ילדים ("אז איפה הייתי אני?"). בימים אלה היא מנחה תכנית טלוויזיה שבועית בנושאי תרבות בערוץ 2.

 

הרקע שלה בורגני, עירוני, הניו ג'רזי של ישראל. היא גדלה כאמור במרכז כפר סבא, הלכה לבתי ספר טובים, ביניהם תיכון כצנלסון, הייתה חברה בתנועת הנוער העובד. בצה"ל שרתה ככתבת בעיתון "במחנה", אך חודשיים לפני תום השירות "זרקו אותה" כדבריה, מכיוון "שגילו שאני ממציאה את הכתבות, שזה הכל פיקשיין". היא השתחררה במהרה ועבדה כעיתונאית עד לפריצה וההצלחה של ספרה הראשון.

 

כעת, בניו יורק, היא אוספת עובדות, מדייקת את עלילת הרומן שעומד לצאת לאור לקראת סוף השנה. יושבת על ספסלי וושינגטון סקוור פארק, שם יושבים יצירי דמיונה, עוקבת אחרי מסלול צעידתם לאורך השדירה השישית, "אני אוספת פרטים, נתונים אובייקטיבים," היא אומרת, "להוסיף נפח לסצינות שכתבתי כבר".

 

וכאשר מבעד לחלון הקפה, להקת יונים פורחת מצד מערב למזרח של רחוב תומפסון ובחזרה, רביניאן, מלאת התלהבות, שולפת דף ועט ומציירת ביד אמונה את מפת צומת הרחובות, תרשים של רמזור וקווים שבורים לציין את להקת היונים, בצירוף קו עם חץ משני הכיוונים.

 

"גם אם אני מפלרטטת עם הרעיון של לחיות שוב בחו"ל, זה לא מתוך קושי של התקבלות או לא התקבלות עם הישראליות", היא אומרת. כרגע המאבק שלה הוא נוח יחסית. "איזה מאבק? אני הכי בת מזל מפונקת. אם יש לי מאבק זה מול הסיפור, מול הדיוק של המשפט, מול ענקי הסיפור שהצל שלהם כל כך גדול, מציב רף אמנותי כל כך גבוה, שהקושי שלי הוא מול אומה אחרת, אומת הספרות".

 

"הברכה שזכיתי בה יצרה תחושה של הפקר, כאילו באה לי כלאחר יד. אולי בגלל זה הייתי צריכה לקלקל קצת לעצמי", היא אומרת לגבי ההצלחה שהגיעה בגיל כה צעיר ובגדול, "לחזור קצת אחורה".

 

בכל מקרה, גם בגלות ניו יורק וגם בגלות תל אביב, רביניאן נושאת "מזוודה עם תחתית כפולה, שמבריחה מכאן לשם, ומשם לכאן. אז נכון שזה הופך את המטען לכבד ומסורבל יותר, אבל לאמנות זה עושה טוב".

 

רביניאן תתארח במועדון הספר של "דור חדש" ביום ג', 19 ביולי, בשעה 6:30 ברח' 56 מזרח, מס' 165.