ועכשיו לכדורגל
ההפסד של נבחרת הנשים האמריקאיות בכדורגל בגמר גביע העולם בסוף השבוע רק מבליט את הפופולאריות ההולכת וגדלה של הספורט הזה בארצות הברית
ניצחון נשות יפן על נשות ארה"ב בגמר הוורלד-קאפ בכדורגל בפרנקפורט, גרמניה, העביר שוק עולמי שלא נפל בעוצמתו מהצונאמי האיום שהיכה ביפן. הזעזוע הגיע עד לארה"ב באחוזי צפיה ששברו שיאים בצפיה במשחק כדורגל, עם ציפיה לניצחונה של הקבוצה האמריקאית הטובה יותר. יחד עם זאת, נראה היה כי אמריקה קיבלה בהשלמה את ההפסד לקבוצה היפנית, מתוך הכרה שהיפנים סבלו מספיק השנה ושמגיעה להם קצת שמחה.
"אמריקה קיבלה בהשלמה את ההפסד לקבוצה היפנית, מתוך הכרה שהיפנים סבלו מספיק השנה ושמגיעה להם קצת שמחה" (צילום: אי.פי.איי)
אז היפניות התגברו על נחיתות משחקן (האמריקאיות ירו לשער 27 פעמים לעומת 11 בעיטות של היפניות), ובמין גבורה והשראה מצאו דרך להשוות את התוצאה פעמיים. פעם אחת אחרי שהאמריקאיות הובילו 1-2 בזכותה נגיחה נפלאה לשער של אבי וומבאק בדקה ה-117, כלומר שלוש דקות לפני סוף ההארכה. ואז הן ניצחו בשובר השוויון שבגביע העולמי, אחרי שתי הארכות של 15 דקות כל אחת, כלומר חמש בעיטות מקו ה-11. האמריקאיות החמיצו את שתי הבעיטות הראשונות, והיפניות ניצחו 1-3 בבעיטות ה-11 וזכו בגביע העולמי.
לאמריקאיות הייתה זו אכזבה אדירה. הפעם האחרונה בה הן ניצחו הייתה ב-1999, במשחק נגד סין, וגם אז בבעיטות 11 בסיום. מאז הייתה בצורת במונדיאלים, אם-כי האמריקאיות לקחו שתי מדליות זהב באולימפיאדות של 2004 ו-2008, והן שוב המועמדות לנצח את מדליית הזהב באולימפיאדת לונדון ב-2012.
משחקי הנשים שברו את כל שיאי הצפייה של העבר בכדורגל הנשים וסיפקו זריקת חמצן חדשה לכדורגל באמריקה על כל רמותיו, מכדורגל לילדים וילדות, נוער ונערות, ועד הכדורגל המקצועני עם שתי הליגות שלו, ליגת המקצוענים (MSL) וליגת המקצועניות (WPS).
הילדה החדשה בשכונה
כיום ישנן ארבע ליגות מקצועניות בארה"ב המכונות "מייג'ור", כלומר ליגות-על שהן הטובות בעולם במשחק שלהן: MLB בבייסבול, NFL בפוטבול, NBA בכדורסל, ו-NHL בהוקי-קרח. בליגות אלו המשכורות הממוצעת היא בסביבת 5 מיליון דולרים לשחקן (פוטבול, בייסבול, וכדורסל) כשרק בהוקי המשכורות קטנות יותר, "רק" 3.8 מיליון דולר לשחקן. אלו ליגות מבוססות, בנות עשרות שנים, עם חוקי שכר, חוקי עבודה, והסכמים קיבוציים. לכל אחת קומישיונר, בעלים מולטי-מיליונרים וחוזי עתק עם רשתות הטלוויזיה המשדרות את המשחקים. זה שבעלי הקבוצות מתלוננים שהם מפסידים כסף בחישובים גאונים של מנהלי החשבונות שלהם זה סיפור אחר. לכן בשתי ליגות (פוטבול וכדורסל) כל הפעילות נפסקה ב"לוקאאוט", עליו הכריזו בעלי הקבוצות לפני כמה זמן. טענת בעלי הקבוצות היא שללא הסכם קיבוצי חדש שיחזיר להם (לבעלים) חתיכה יותר גדולה מהעוגה, אין להם כל רצון להמשיך להפעיל את הליגה. כמובן שהלוקאאוט יסתדר בסופו של דבר, כי יותר מדי כסף נמצא בכל ארבעת הליגות הללו, ואף בעל קבוצה לא יהיה מוכן כל כך בקלות לאבד קבוצה (עם איצטדיון או לא, תלוי במקרה המיוחד) השווה בערך 1.2 מיליארד דולר (יאנקיז), או 890 מיליון (דאלאס קאובויז), ואפילו לא 680 מיליון (ניקס), או 525 מיליון (ריינג'רס).
ליגת הכדורגל MSL היא ניסיון נוסף להקים ליגה מקצוענית לכדורגל, אבל הפעם ללא הצהרות בומבסטיות של "תוך חמש שנים נהפוך לליגה העשירה והחזקה בצפון אמריקה", כפי שהכריז בשנות ה-70 פיל וודסון, הקומישיונר של הליגה אז שנקראה NASL. MSL רוצה להיות ליגה יעילה, קטנה, מרוויחנית, ובעלת רמה. אין לה כל אשליות שהיא יכולה להתחרות בהישגים הפופולארים והכלכליים של ליגות הפוטבול או הבייסבול. טוב לה בשלה – להיות ליגה קטנה המנוהלת למופת והמספקת הכנסה לבעליה ולשחקניה כאחד.
אני זוכר טוב-טוב את הימים המטורפים של שנות ה-70: לניו-יורק קוסמוס, הקבוצה של ניו-יורק ששיחקה בג'איינטס סטדיום, הגיע שחקן מיוחד במינו. לא פחות ולא יותר מאשר פלה בכבודו ובעצמו, גדול שחקני הכדורגל בכל הזמנים, בתקופה שבה עדיין היה בשיאו. מטרתו הייתה, לדבריו, ל"היות חלוץ בהכנסת הכדורגל כספורט מקצועני חשוב בארה"ב". הכוח העיקרי מאחורי הניסיון להפוך את ניו-יורק קוסמוס ל"קבוצה של אמריקה" היה סטיב רוס, נשיא טרנר קומוניקיישון הענקית. הקבוצה הביאה כוכבים כמו פרנץ בקנבאוור, קרלוס אלברטו וג'ורג'יו קינליה, כוכבי-עולם בשיאם ממש, והאיצטדיון התמלא ב-80,000 צופים כל משחק. המשכורות היו גבוהות מאד, ברמת משכורות של ניו-יורק ג'איינטס, ואני, שגרתי אז בעיר, הרגשתי על בשרי את ההתרגשות שבאה עם האמונה כי קוסמוס עומדים להיות הדובדבן הראשי בעיר. קוסמוס טיילה בעולם, שיחקה נגד הטובות שבקבוצות והזמינה למדולנדס את הקבוצות הטובות בעולם, אותן היא ניצחה ברוב המקרים, גם בגלל ששחקני קוסמוס היו רגילים לדשא המלאכותי של האיצטדיון בעוד שליריבותיהם זה היה חידוש, וגם בגלל שהיא הייתה ברמתן של הקבוצות הטובות בעולם.
היו רגעים שממש האמנתי להצהרתו של ווסמן שהליגה "תקבור" את שאר הליגות. קבוצות אחרות ב-NASL התקנאו בקוסמוס והחלו לייבא שחקנים יקרים ביותר, כשהן לוקחות מין 'משכנתא' שהמשחקים העתידיים לעיני 60,000 ו-70,000 באיצטדיוני פוטבול מלאים ישלמו את המשכורות. ובכן, זה לא קרה: קבוצות כמו פורט לאודרדייל לא יכולות היו להביא יותר משניים-שלושה כוכבים, ובמקום 70,000, הגיעו רק 10,000 צופים למשחקיה בדולפין סטדיום במיאמי. כשפלה פרש ב-1977, באה הנפילה הגדולה ולא היה לה מצנח להצלה. הליגה פשטה את הרגל כי לא היה לה בסיס אוהדים, ולכולם היה ברור כי העליה המטאורית הייתה מלאכותית ומהירה מדי.
אבל NASL גרמה למשהו חיובי: הליגה, בשנים המועטות שפעלה, עזרה להפוך את המשחק ממשחק של מהגרים למשחק כל-אמריקאי. מועדוני כדורגל לילדים ונוער החלו צצים בכל עיר ועיירה ברחבי היבשת. היונייטד סטייט סוקר אסוסיאשון מדווח על מספרים מרעידי סיפים: היום ישנם מעל 20 מיליון ילדים, ילדות, נערים ונערות המשחקים במועדוני כדורגל בכל הרמות, ממשחקים בין שכונתיים ועד TRAVEL TEAMS, קבוצות המייצגות את המועדונים בכל הגילים וכל הרמות ומשתתפות באליפויות מקומיות, מחוזיות, בין-מחוזיות, אליפויות מדינה ואליפויות ארה"ב. המספר העצום של ילדים המשחקים כדורגל הכריח את בתי הספר להכניס את הכדורגל בכל הרמות לספורט וארסיטי. ההיי סקול אתלטיק אסוסיאשיון דיווח בשנת 2007 שבארה"ב ישנם 27,876 בתי ספר תיכוניים ציבוריים, ובמעל 24,000 מהם יש קבוצות וארסיטי לבנים ולבנות. בדרך כלל מספר בתי הספר העממיים גדול פי ארבעה מבתי ספר תיכוניים, וכמעט לכולם קבוצות כדורגל מייצגות וכן קבוצות כדורגל לתחרויות בתוך בית הספר. המספרים מטמטמי חושים. כשאני אימנתי את הקבוצות באוניברסיטת אדלפי בלונג איילנד בשנות ה-70, בערך חצי מהאוניברסיטאות והקולג'ים החזיקו בקבוצות כדורגל. היום כמעט שאין מוסד אקדמאי גבוה ללא קבוצת כדורגל וכן כמה קבוצות "אינטרמורלס", למשחקים בתוך המוסד.
כמובן שהופעת נשות ארה"ב המצויינת בוורלד קאפ תתן זריקת חמצן נוספת לענף פורח. מה שעדיין לא פורח זוהי הליגה המקצוענית, MSL, אבל היא בדרך הנכונה.
ללמוד מהשגיאות
MSL התחילה כליגה קטנה בשנת 1993, כי פיפ"א, אירגון הכדורגל העולמי, לא הסכים לאשר לארה"ב לארח את המונדיאל של 1994 בלי שלארה"ב תהיה ליגה משלה. הליגה הוקמה על הנייר כדי שהמשחקים יאושרו, וב-1996 הליגה פתחה שעריה לעשר קבוצות. היום ישנן בליגה 16 קבוצות, 14 בארה"ב ושתיים בקנדה. כל קבוצה משחקת 34 משחקים ממרץ עד נובמבר. תוכנית המשחקים כבר מהווה בעיה עם פיפ"א, כי בכל העולם המשחקים מתנהלים מתחילת ספטמבר עד מאי, אך בינתיים כמה מקבוצות MSL עדיין משחקות באיצטדיונים של NFL, וכן חברות הטלוויזיה המשדרות את משחקיה, ESPN, ESPN2, FOX SOCCER, TSN והטלוויזיה הקנדית עסוקות בכיסוי משחקי פוטבול בחודשים שפיפ"א משחקת כדורגל. בעיה אחת עומדת להיפטר כשרוב הקבוצות הן כבר בעלות איצטדיונים קטנים מיוחדים לכדורגל בקיבולת של 25,000 עד 35,000, ובכמה ערים כמו סיאטל, פורטלנד, קולומבוס וקנזס סיטי, האיצטדיונים מלאים. הליגה מנסה להגיע למצב שתוך שלוש-ארבע שנים לכל הקבוצות יהיו איצטדיוני כדורגל משלהן. ואם בעיית הטלוויזיה תיפטר, תיכנס ליגת MSL בכבוד לחברות בפיפ"א כמו שאר התאחדויות הכדורגל בעולם (היא כבר חברה בפיפ"א אך עם הגבלות). אחד הסימנים החזקים ביותר שהליגה הופכת להיות לא רק מוכרת אלא גם מוערכת, היא שפיפ"א קיבלה אותה כחברה באליפות ה-CONCACAF צ'מפיונס ליג, שהיא, כמו היורופיאן קאפ, אליפות בה משתמשות אלופות הליגות השונות.
העובדה המשכנעת ביותר להצלחת הליגה היא העובדה שכל עשר הקבוצות הראשונות עדיין מתפקדות בהצלחה מרובה: קולומבוס קרו, די.סי. יונייטד (היום שיבאס), ניו-אינגלנד רבולושיון, ניו-יורק/ניו-ג'רזי מטרוסטארס (היום נקראים רד בולס), טמפה-ביי מיוטיני, קולורדו רפידס, דאלאס ברנס, קנזס סיטי וויז, לוס אנג'לס גלאקסי וסן חוזה קלאש. אליהן נוספו יוסטון דינמוס, סן חוזה ארת'קווייק, ריאל סולט לייק, טורונטו פוטבול קלאב, פילדלפיה יוניון, פורטלנד טימברס, וונקובר וויטקאפס וסיאטל סאונדרס. כדי לשמור על תשלומים הגיוניים, שלא ירקיעו שחקים ויפשטו לליגה את רגלה, לכל הקבוצות יש תקרת שכר וישנה גם תקרת שכר לשחקנים בודדים. חוק השכר לא פוגע ביכולת הקבוצות לייבא שחקני-על המכונים Designated Players, במטרה לייבא שמות גדולים מאירופה כמו דיוויד בקהאם, קווטמוק בלאנקו או חואן פבלו אנג'ל, שהימצאותם על המגרש מגדילה את מספר הצופים.
לאט-לאט שחקנים אמריקאים "ילידים" רוכשים לעצמם שם. העובדה שארה"ב הגיעה לרבע הגמר של המונדיאול ב-2002 והצלחתה העצומה בטורניר CONCACAF (היאנקים הגיעו לגמר בו הפסידו לברזיל 3-2 אחרי הובלה של 0-2, וזה אחרי ניצחון על ספרד), הביאה לידיעת הצבור שמות כלינדון דונובן, קלינט דמפסי, חוזה אלטידור, אדו, אדי פופ, בריאן מקברייד, דמרכוס ביזלי ואחרים. כמה מהשחקנים עברו מ-MSL לשחק בקבוצות אירופאיות ולהיפך, והתקווה היא שתוך כמה שנים ישחקו ב-MSL אמריקאים בעלי שם עולמי. ל-MSL אין צורך להתחרות בארבעת ה"מייג'ורס". הם יכולים להצליח בזכות עצמם ללא צורך בהשוואות עם כל ליגה אחרת.