התשואה השולית הפוחתת של ריבוי ספקים

עודף תחרות לא בהכרח משרת את הצרכנים. לפעמים הפיצול מרסק את היתרון העיקרי של חברה תעשייתית: היתרון לגודל. רגולטורים, אל תשפכו את התינוק עם המים

כל סטודנט לכלכלה שנה א' לומד את החוק שנקרא "תשואה שולית פוחתת". החוק מנסח בשפה אקדמית משהו שנכון בכל משעולי החיים ולא רק בכלכלה: כל הגזמה נושאת בחובה את זרעי ההרס של מחולליה. היוונים הקדמונים נתנו לזה הסבר המבוסס על פסיכולוגית האלים הקפריזיים שלהם - היבריס.

 

האלים נפוחי החשיבות העצמית לא מסוגלים לסבול מראה בני תמותה המתמלאים יוהרה ויומרה לצאת ממעטפת הבינוניות שנגזרה עליהם, ובתגובה מענישים את החצופים בשרירותיות של כוח עליון שלא צריך לתת דין וחשבון לאף אחד. בנגזרת הצרה של כלכלה החוק אומר, שהשקעה מתונה בעסק קטן המכוונת לשיפור הצמיחה שלו תשיג יותר מהשקעה גדולה בעסק מסיבי שכבר מיצה את הורמון הגידול הטבעי שלו.

 

האבסורד של חברות תעופה זעירות

מסיבות שלא כאן המקום להיכנס להן, הרגולטורים מסרבים להטמיע את חוק התשואה השולית הפוחתת בנושאי אחריותם. בשנים האחרונות אנו רואים איך בנושאים רבים, הגוף הממשלתי האמור לייצג את טובת הציבור מתעקש על הגישה הנאיבית לתחרות - "כמה שיותר יותר טוב". המניע המקורי נכון ומוצדק, לסלק כמה שיותר מונופולים מהשוק, אבל לפעמים הרגולטור שוכח שהגזמה אינה בריאה.

 

לצורך אילוסטרציה אשתמש בשתי דוגמאות אופייניות, תחבורה אווירית וטלפוניה סלולרית. בראשונה הרגולטור מעודד הגדלת מספר חברות התעופה הישראליות כתחליף לפתיחת שמי ישראל לתחרות משמעותית יותר של חברות בינלאומיות.

 

ההגבלה על זכויות הזרים מעוגנת בהסכמים בינלאומיים, כך שללא תחרות מקומית אל על תהנה מכל היתרונות של מונופול דה-פקטו. מאחר ולצי מפותח של תעופה אזרחית של ערך אסטרטגי לאומי, הרגולטור בחר בעידוד התחרות בין החברות הישראליות. כתוצאה, כל החברות הישראליות ניצבות מול מכשולים בלתי עבירים בניסיון לגדול ולהשיג יתרונות לגודל, שכל כך קריטיים להצלחה בתעשייה הזאת.

 

בזמן שבאירופה גם חברות בינוניות, כמו Sabena, Swissair ו-KLM, גילו שאין להן סיכוי כאופציות עצמאיות והן נבלעו בחברות גדולות יותר, בישראל הפיצול רק ממשיך לגדול - למעשה בלי להביא תועלת לנוסעים, משום שאף אחת מהחברות לא מרוויחה מספיק כדי לגלות יצירתיות בתמחור הטיסות. הדרך היחידה לתחרות מחירים היא בהורדת איכות השירות.

 

העכבר ששאג

בטלפוניה סלולרית הגדלת התחרות הביאה תשואה נאה כל עוד המספרים היו קטנים. עד לפני 17 שנה "פלאפון" הייתה מונופול יקר, שכמעט קרס כאשר נכנסה "סלקום" לשוק באגרסיביות מעוררת הערצה. המחירים ירדו דרמטית והצרכנים נהנו מהתחרות. כניסת "פרטנר" לשוק, 5 שנים מאוחר יותר, לא לוותה במלחמת מחירים משמעותית, אבל אורנג' העלתה את הרף מבחינת איכות השירות ואילצה את שתי המתחרות הוותיקות לשדרג את התשתיות לדור 2 ומאוחר יותר לדור 3, בהשקעה לא קטנה.

 

עם שלוש מתחרות השוק הישראלי הגיע ליציבות מסוימת ברמת שירות לא רעה בכלל, אך משרד התקשורת החליט שאם 3 = טוב, 4 = יותר טוב ו-5 = סופר-דופר. אבל לכניסת MIRS לא היתה אימפקט על השוק, והדיבורים על ספק חמישי מעוררים לכל היותר מחשבות פילוסופיות על העכבר ששאג.

 

כדי להבין מדוע שוק קטן כמו ישראל לא ירוויח מעודף תחרות, די אם נסתכל על מה שקורה בעולם. בשוק האמריקאי, הגדול פי 40 פלוס מהישראלי, מספר הספקים הולך ופוחת. לא רק חברות קטנות מקפלות את הבאסטה, גם ענקים כמו T-Mobile (חברה בינלאומית בגיבוי דויטשה טלפון) מעבירות את המפתחות לאחת מחצי התריסר שיש להן סיכוי לשרוד עד שנת 2015

 

באירופה, T-Mobile והמתחרה הישירה שלה Orange נאלצות להיכנס למיטה ללא אהבה יתרה ולשתף פעולה בהקטנת עלויות כדי להתחרות ב-Vodafone, הגורילה השליטה. לדוגמה, בפולין שתי החברות הקימו מיזם משותף שינהל עבורן את התשתיות, תוך ניצול כל האפשרויות לביטול כפילויות. בין השאר, התשתית המשותפת תקטין את מספר מגדלי השידור מ-13,400 כיום לפחות מ-10,000, קיטון של כ-25 אחוז. ואצלנו מדברים על קשיים של חברת הסלולר שהייתה הרווחית ביותר לשלם דיווידנד לבעליה - ובו זמנית להפריח בלונים של תוספת "מפעילים וירטואליים" לזירה.

 

מי יביא את הדור הרביעי?

אך גם אם המערך הקיים של ספקים ישרוד את התהליך הנורמלי, של קיטון מספר הספקים בכל תעשיה המגיעה לבגרות, הצרכנים צריכים לדאוג בנוגע להתדלדלות צבר ההון בחברות הסלולריות. ללא כסף בקופה הן לא יוכלו להשקיע בקידום הדור הרביעי (4G), שכבר החל להתפשט בשווקים בהם הספקים הסלולריים לא נרדפים כשודדים בצהרי היום.

 

לדוגמה, הספק האמריקאי הגדול Verizon כבר מספק שירות בטכנולוגיות LTE ביותר מ-100 אזורי כיסוי ועד סוף 2013 הוא ישלים את פריסת הרשת החדשה. היתרון ללקוח: קפיצה דרמטית ברוחב הפס בגישה לאינטרנט. טכנולוגית LTE תספק את ההבטחה ש-3G לא הצליחה למלא, לתת למשתמש הנייד (בטלפון חכם או ב-Tablet) רוחב פס דומה לחיבור קווי ב-ADSL או בכבלים.

 

מניתוח המגמות של הרגולטור הישראלי אפשר להסיק רק מסקנה אחת: לו חשוב יותר להשיג הורדת מחיר זעירה, כמעט בלתי משמעותית, בשוק השיחות מאשר שיפור דרמטי באיכות שירות ה-Data. זאת על אף כל המחקרים שמראים כי הערך של שיחות הולך ויורד בעוד הצרכנים מגדילים את צריכת ה-Data ומצפים לשירותים סלולריים חדשים שמבוססים על רוחב פס גדול יותר מהזמין היום בישראל.

 

אבל משרד התקשורת הישראלי מעדיף לזרוק להמונים "בוטנים", על ידי אילוץ הספקים להוריד עוד אגורה או שתיים מעלות זמן האוויר בשיחות סלולריות, מאשר לספק את ה"אליטות" הדיגיטליות, שרוצות להוציא יותר מהטלפונים החכמים שעלו לנו כל כך הרבה. האם זו הוכחה שחוקי הכלכלה נעצרים בכניסה לקריית המשלה, או עוד דוגמה לציניות בה מתייחסים הרגולטורים לכוח שניתן בידיהם? בכל מקרה, התשובה לא מעודדת את האזרח המצוי להאמין בממשלתו.