לא משוגעים, מנהיגים

None

האם ג'ורג' בוש הבן היה נשיא כושל משום שהיה פשוט שפוי מדי? האם שפיות היא חולשה בכל הנוגע ליכולת הנהגה? שאלות אלה עולות מעיון בספרו החדש של הפסיכיאטר נאסר ריימי, "שיגעון מן המעלה הראשונה" (“A First-Rate Madness”), שנסקר השבוע בבלוג הספרות הפוליטית של ה"וושינגטון פוסט".

 

"מחלה נפשית מחזקת את המנהיגות במצבי משבר", טוען ריימי ומוסיף: "שפיות נתפשת בצדק כבריאה ותורמת לאושר והצלחה בחיים, אך היא לא תמיד, ואפילו לא בדרך כלל, יוצרת מנהיגות טובה".

 

על פי הבלוג, מאת סטיבן לוומן, ריימי מונה שורה של מנהיגים הנחשבים מוצלחים, שלדבריו סבלו מהפרעות שונות במצבי הרוח במשך רוב חייהם: הנשיאים אברהם לינקולן, טדי רוזוולט וג'ון פ. קנדי, הגנרל וויליאם שרמן (מפקד צבא הצפון במלחמת האזרחים האמריקנית), מרטין לותר קינג וגנדי.

 

לטענת המחבר, בעיתות משבר, אותם מנהיגים היו עמידים, יצירתיים, מעמיקים ואמפתיים יותר וככלל מסוגלים יותר להתמודד עם לחץ אינטנסיבי.

 

לחילופין, הוא טוען כי בוש הבן וטוני בלייר היו כישלונות מנהיגותיים דווקא בשל בריאותם הנפשית.

 

על פי הספר, "אנשים בריאים נפשית מאמינים שהם והעולם טובים מכפי שהם באמת. באופן כללי, האשליה החיובית היא דבר טוב", כותב ריימי אך מזהיר כי היא עלולה להוביל אנשים בעמדות כוח להיבריס – גאווה מוגזמת.

 

לדבריו, הם לקו בהיבריס שגרם להם להתעלם מדעות מנוגדות להם ומדעת הקהל, ולהאמין שאלוהים או ההיסטוריה לצדם. לטענתו, המנהיגים השפויים פחות או אלה הסובלים מדיכאון נוטים פחות ללקות בהיבריס.