להגשים חלום

לקראת תפקיד בהצגה חדשה ובסרט קצר, השחקנית יערית זיתוני, בוגרת לי סטרסברג, מספרת על השנים הראשונות בעיר הגדולה והצעדים הראשונים על במה

יערית זיתוני, בוגרת בית הספר למשחק ע"ש לי סטרסברג, המפלסת דרכה בסצנת המשחק המקומית בעיר, הגיעה לבית הספר הנחשב לאחר שהבינה שמה שהיא רוצה לעשות בחיים זה להיות שחקנית. את התובנה הזאת אימצה זיתוני לאחר מסכת של עבודות לא מספקות בהן עבדה, לימודים לתוארים שלא מצאה בהם עניין וטיולים בתאילנד ובארה"ב. אחרי תואר ראשון במינהל עסקים ותקשורת ועבודה בחברת חשמל, היא מצאה את עצמה בסטודיו הידוע למשחק של יורם לווינשטיין בתל-אביב. שישה חודשים בסטודיו הבהירו לה את הכיוון: יערית (היום בת 30) התפטרה מהעבודה בחברת חשמל ומילאה את טפסי ההרשמה ל"לי סטרסברג".

 

למה בחרת דווקא בניו-יורק ודווקא בבית הספר הזה?

"בחרתי בניו-יורק, כי מי שמצליח כאן מצליח בארץ. להיפך זה לא עובד. ב'לי סטרסברג' עובדים בשיטה יחודית, שיטת ה'סנס ממורי', או זיכרון חושים, לפיה את מחזירה את זכרונות העבר כדי להיכנס לדמויות אותן את מגלמת. אם אני צריכה לגלם סצינה רומנטית עם שחקן שאני לא מכירה, למשל, אני מדמיינת, את האקס המיתולוגי שלי מחזר אחרי. ככה יותר קל להרגיש את הרגשות שאת אמורה להרגיש באותה סצינה. יש סניף של 'לי סטרסברג' בלוס אנג'לס, אבל בחרתי בניו-יורק, כי יש בה יותר תיאטרון ורציתי שיהיה לי בסיס חזק של משחק".

 

מה עם מחסום השפה?

"נכון שמדובר באנגלית וזה לא פשוט, אבל כשרוצים משהו משקיעים כדי להשיג אותו. לקחתי שיעורי ספיץ' בבית הספר ויש לי גם מורה פרטי, שעוזר לי עם האודישנים. אני גם משתדלת ליצור כמה שיותר חברויות עם אמריקאים, כדי להתחבר לשפה ולתרבות. אני קוראה ספרות אנגלית ועושה הרבה חזרות".

 

איך הייתה הנחיתה כאן?

"ואהוו! קשה! נחתתי כאן בינואר 2009 וזה היה חורף ראשון שלי בניו-יורק. מצאתי דירה בברוקלין דרך חברים של ההורים שגרים שם. בחודש הראשון החיים שלי התנהלו בין הבית לבית הספר. החורף הפחיד אותי ולבשתי הרבה שכבות. המזל הוא שבתוך הבתים יש חימום ויש מים חמים כל הזמן, מה שכיף. היום אני יותר רגילה לחורף. החלפתי את המעיל שלבשתי בישראל במעיל חם שמתאים לחורף של ניו-יורק".

 

נשארת בברוקלין?

"אחרי חצי שנה עברתי לאיסט וילאג' וגרתי שם תקופה, משם המשכתי לאפר איסט סייד. גרתי עם שותפים וזה מעייף, כך שלא מזמן עברתי סוף סוף לדירה לבד, ברחוב 125 באיסט הארלם. זאת שכונה שגרים בה הרבה אמנים, שחקנים ומוזיקאים".

 

מה את יכולה לספר על האודישנים כאן?

"יש כל כך הרבה סוגים של אודישנים כאן. יש כאלה, במיוחד בתיאטרון, שמבקשים להגיע עם מונולוג. יש אודישנים שבהם מספרים לך על הדמות שאת צריכה לשחק, אם הם נחמדים הם שולחים לך את התיאור לפני האודישן. הרבה מועמדים מגיעים לאודישנים, כך שלפעמים מחכים הרבה זמן. לעומת זאת, יש אודישנים קצרים שבתוך שתי דקות את בחוץ. יש שנותנים לך במה לספר על עצמך. אחרים קרים ופרקטים ואומרים לך: 'תני קורות חיים, תעמדי מול מצלמה, תעשי מה שאת צריכה ותלכי!' יש כאלה ויש כאלה".

 

מה התפקיד הכי גדול שעשית כאן במשחק עד עכשיו?

"שיחקתי בפיצ'ר עצמאי בשם Keep the Party Going. שיחקתי שם את סופיה, רווקה שהיה לה ניסיון מר עם גברים. הסרט מתעסק ביחסי גברים נשים בעולם של היום, נושא שנשאר אקטואלי. הדמויות בסרט הן של צעירות רווקות וגרושות, שמארגנות מסיבת בנות כדי לעודד את אחת החברות שהתגרשה. כל אחת מספרת שם על הניסיון המר שהיה לה עם גברים".

 

איזה עוד תפקידים גילמת?

"שיחקתי בפיצ'ר בשם Burning Blue, וגם בסידרה Law and Order, שם היה לי תפקיד ניצבות בלי מילים. הצילומים נערכו באיזור סגור בחוף הים בברוקלין, בחורף. לבשתי שמלה קצרה ונעלי עקב ורצתי בין חדר האיפור לסידור השיער. שיחקתי גם בכמה מחזות זמר שהועלו באוף אוף ברודוויי והיה כייף לשחק, לרקוד ולשיר. הופעתי גם בסידרת הטלוויזיהBlue Bloods , כרקדנית במסיבה. עד היום אנשים מתקשרים ואומרים: 'ראינו אותך בסידרה'.

 

הדבר היחיד הישראלי שיצא לי לעשות מאז שאני בניו-יורק הוא לשחק בתוכנית Dreams, שהפיקה טל פירה הכהן. מדובר בהפקה ישראלית על שחקנים ישראלים שמגיעים לארה"ב כדי להגשים חלום. טל כתבה את התסריט והחליטה להפיק אותו ולצלם אותו בניו-יורק. בהפקה השתתפו גם עומר ברנע ושירלי בוגנים".

 

איזו דמות שיחקת שם?

"שיחקתי שחקנית שמגיעה לאודישן וממתינה בתור. כששירלי בוגנים מגיעה לאודישן, מרכלים עליה השחקנים שמחכים בחדר ומתלוננים על כך, שדוגמנית הופכת פתאום לשחקנית".

 

"את מחזירה את זכרונות העבר כדי להיכנס לדמויות אותן את מגלמת". זיתוני בפעולה

 

מה את עושה בימים אלה?

"אני עובדת על הצגה בשם All My Sisters and Me שתועלה בניו-ג'רזי בחודש הבא. אני משחקת שם פרמדיק, שעובדת באמבולנס. קיבלתי גם תפקיד בסרט קצר".

 

יש לך חברים כאן?

"יש לי חברים מכל העולם שפגשתי בבית הספר. ניו-יורק היא רב גוונית מבחינה תרבותית וזה כיף גדול, אף פעם לא משעמם. יש לי גם חברים ישראלים שנותנים לי הרגשה של בית".

 

איך את מתמודדת עם הניתוק מהארץ?

"כשאני חוזרת מביקור אצל המשפחה בארץ ועולה על המטוס, אני מרגישה את כאב העזיבה. אבל ברגע שאני יוצאת משדה התעופה בניו-יורק ולוקחת מונית לעיר, אני יודעת למה אני פה. מספיק ללכת ברחובות בימות הקיץ כדי לדעת. האנשים, הצבעים, הבניינים הגבוהים, הכל שוקק חיים. העוצמה של העיר ממלאה אותך. אחד המקומות שאני הכי אוהבת בעיר זה יוניון סקוור".

 

מה התוכניות שלך לעתיד?

"להישאר שנה בניו-יורק, לחיות שנה בלוס אנג'לס ולחזור לחיות שנה בארץ. אחרי זה אוכל להחליט, איפה אני רוצה להיות".