פוינט-גארד להשכיר

בעוד השבתת הליגה נמשכת, האירופאים מתעניינים בפוינט-גארדים של אן.בי.איי. בואו נתעניין גם אנחנו

כריס פאול נמצא בקשרים עם קבוצה יוונית. דרון וויליאמס חתם בבשיקטאש הטורקית. השבתת האן.בי.איי – ושימו לב כי מדובר בהשבתה, לא בשביתה, שכן שביתה היא נשק של עובדים, בעוד השבתה היא נשק של מעבידים – גרמה למבול של הגירה מהליגה לאירופה ואפילו לפיליפינים ולדרום אמריקה. כמה עשרות שחקני אן.בי.איי נמצאים במגעים עם קבוצות אירופאיות, אבל בינתיים רק פוינט-גארדים (רכזים וגארדים) מהטופ שבטופ בליגה מנהלים מגעים רציניים עם האירופאים. שאר השחקנים – הפורוורדים בעיקר – עדיין לא שם.

 

למען האמת, בינתיים אף אחד לא נמצא שם. בינתיים הכל דיבורים, משא ומתן, חוזים לא חתומים. בבוקר השבת שעברה, לפני משחק ברצלונה נגד מנצ'סטר יונייטד באנדובר, מרילנד, נציגי בשיקטאש הגיעו לאנדובר, כי קובי שיחק במשחק מוקדם עם "נבחרת הכדורגל של מקצועני ארה"ב" (מכל מקצועות הספורט) נגד "נבחרת הכדורגל של האמנים" (הוליווד, ברודוויי, זמרים, ועוד), ומלון הילטון באנדובר היה מקום טוב לשוחח על "חצי מיליון דולאר למשחק", הסכום המדוסקס, תן או קח כמה גרושים. מאיפה לטורקיה כסף בסדר גודל כזה כשהמדינה עומדת בפני שוקת כלכלית שבורה הוא דבר שהוא מעל בינתי, אבל מסתבר שגם בטורקיה ישנם מספיק סופר-עשירים המוכנים לקחת על עצמם פרויקט מטורף כזה.

 

מה שמוזר בכל הדבר הזה היא העובדה שבעבר אירופה הייתה מעוניינת רק ב'ביג-מן' אמריקאים. קחו לדוגמה את מכבי ת"א: כוכביה הגדולים שאנחנו זוכרים הם אולסי פרי, ארל ויליאמס, קווין מגי, נייט האפמן, או באסטון – כולם סנטרים או פאוור-פורוורדים גבוהים. אפילו בהרכב הנוכחי, למרות שנכלל בו פוינט גארד יהודי מצוין, ג'ון שאייר, שחקנה של אוניברסיטת דיוק לשעבר – הרכש הזר החשוב הם שון ג'יימס והיווני סופוקליס שחורציאניטיס. אפילו מילאן מיצ'באן המזרח-אירופאי הוא סנטר/פאוור-פורוורד.

 

אבל כעת, לראשונה, אירופה מעוניינת בפוינט-גארדים וגארדים יותר מאשר בשחקנים גבוהים. האם זה בגלל שאירופה רוצה לשנות את הכדורסל שלה שיהפוך ליותר אמריקאי? הגבוהים לא יכולים לעשות זאת. היחידים שיוכלו לשנות את המשחק האירופאי הם רכזים-גארדים ככריס פאול, דרון וויליאמס, קובי בריאנט, והיום נודע שגם דרק רוז ודוויין ווייד נמצאים במגעים עם קבוצות אירופאיות.

 

למה פוינט-גארדים?

בוב קוזי, אוסקר רוברטסון, וולט פרייזר, מג'יק ג'ונסון (הפוינט-גארד הענק הראשון, ועד היום גם האחרון!), ג'ון סטוקטון, ואייזיה תומאס של העבר; ג'ייסון קיד, סטיב נאש, כריס פאול, דרון ויליאמס, או דרק רוז של ההווה, הם המוח והנשמה של קבוצת הכדורסל. הם באים בגדלים שונים, ממגסי בוגוס וספאד ווב, שהיו 1.65 - 1.58מ' גובה, עד ה-2.07 מ' של מג'יק, שהיה יוצא מין הכלל. היו רכזים גבוהים בעבר כמו אוסקר רוברטסון, וולט פרייזר, שהגיעו לגובה של 1.95 עד 2.00 מ', או בהווה דרק רוז וראסל ווסטברוק, אך רוב הרכזים מסתובבים סביב גובה 1.90 מ' – קח או תן סנטימטר או שניים - כמו ג'ייסון קיד, סטיב נאש, או כריס פאול.

 

מדוע הפוינט גארד חשוב כל כך? פוינט גארד הוא המאמן על הפארקט. הוא המוח, העצבים, מנהל הקצב, המושך בחוטים של הקבוצה כולה. הוא המנהיג על המגרש, מנהל העניינים, זה שקובע מי יקבל את הכדור ומי ירעב. לפני למעלה מעשרים שנה אייזיה תומאס היה רכז נבחרת המזרח נגד המערב. מולו שיחק מג'יק ג'ונסון חברו. השניים החליטו שמייקל ג'ורדן, ששיחק סמול פורוורד במזרח, עלה לגדולה מהר מדי ועדיין לא שילם את שכר הלימוד, וחובה ל'הקפיא' אותו במשחק. בדיעבר זה עלה לאייזיה תומאס בהשתתפות בנבחרת החלומות האמריקאית המפורסמת מאולימפיאדת 1992, כי—לפחות כך אומרות השמועות למרות הכחשות רשמיות מכל הצדדים—מייקל ג'ורדן נתן אולטימטום: "הוא או אני".

 

הפוינט גארד קובע את צורת המשחק: האם יהיה זה משחק מהיר או משחק איטי של 'חצי מגרש'. הוא גם האחראי הראשי לפטם את הסנטר שלו בכדורים, וידוע שאין, ולא היה, סנטר גדול ללא פוינט גארד גדול: לווילט צ'מברליין היה את גיי רוג'רס. לביל ראסל היה את בוב קוזי ואח"כ קייסי ג'ונס. לכרים עבדול ג'אבר היה את מג'יק. לוויליס ריד היה את וולט פרייזר. וכך הלאה. לדעתי, אגב, דווייט האוורד – הסנטר מס' 1 בליגה ובעולם – משחק הרבה מתחת הפוטנציאל שלו כי באורלנדו מג'יק אין לו פוינט גארד מעולה.

 

הפוינט גארד הגדול הוא זה המוסר ברגע הנכון, במקום הנכון, לאיש הנכון. הוא-הוא זה שמסתכל על שעון ה-24 שניות ומחליט אם להשתמש ברוב הזמן העומד לרשותו, או לגרום לזריקה מיידית כדי שקבוצתו תקבל את הכדור חזרה לידיה כמה שיותר מהר. הוא חייב להיות מסוגל לבצע גם בעצמו, אבל חובה שיהיה השחקן הפחות אנוכי בקבוצה כשטובת הכלל חשובה לו תמיד יותר מהסטטיסטיקה האישית.

 

הפוינט גארדים הטובים של העונה

אין שאלה שכריס פאול היה העליון העונה, בעיקר בגלל משחקי-העל שלו נגד הלייקרס בפלייאוף. יש לו קומבינציה של ראיה פריפרלית, סבלנות, שליטה אבסולוטית בכדור, נחישות, עקשנות, אינסטינקט לא מובן להיכן חייב הכדור להימסר, יכולת ביצוע עצמית עם קליעה מצוינת מבחוץ ופריצה לסל שקשה מאד לעצירה. הוא אחד השחקנים הפחות אנוכיים שאני מכיר ובעל אינטיליגנציה גבוהה על המגרש ומחוצה לו. לקראת סוף העונה החל שמו של דרק רוז להופיע כפוינט גארד הטוב בליגה. הוא נבחר ל"שחקן המצטיין של הליגה" העונה, אבל הסיבה שאני לא בוחר בו היא כי הוא לא הפוינט גארד האופטימלי. הוא מין פוינט גארד המשחק הרבה יותר כגארד קולע ומבצע. הוא גארד שקשה מאוד לעצור בכניסה, ואם ישפר את הג'אמפ שלו, הוא יהיה בלתי עציר. אבל כפוינט גארד מס' 1 של הליגה, אני עדיין מעדיף את כריס פאול.

 

דרון וויליאמס הוא האנדרייטד ביותר בליגה, כי שמו אף-פעם לא מוזכר כשווה לכריס פאול. קשה לכנות את הפוינט-גארד, שהיה מחליף לפאול בנבחרת האמריקאית שזכתה בזהב באולימפיאדה ובאליפות העולם, "לא מוערך מספיק", אבל הוא לא מקבל מספיק קרדיט ואין לו את ההכרה המחלטת והמוניטין שיש לפאול. הוא גבוה יותר מפאול ועושה הכל טוב כפאול, אבל אין לו את הזוהר וההילה שיש לחברו הטוב. פוינט גארד אחר שלא מוערך מספיק הוא ראסל ווסטברוק מאוקלהומה-סיטי ת'אנדרס, ואולי בגלל שהוא משחק יחד עם השחקן הבולט ביותר העונה בליגה, קווין גארנט. אולי גם בגלל חוסר הנסיון של ווסטברוק והשגיאות שהוא עושה מורידים מההכרה בו. אך כשחקן התקפה מבצע הוא טוב לפחות כמו דרק רוז, ואם יצליח להירגע יותר, ולשים דגש על ריכוז כאופציה ראשונה לפני קליעה, הוא עלול להתפתח להיות הרכז מספר אחת בליגה. רונדו ראז'ון, הרכז של סלטיקס, היה יכול בקלות להיחשב כחבר כיתה של העליונים ביותר אילו היה מצליח לשפר את קליעתו הג'אמפ שלו מחצי מרחק ומאחורי הקשת.

 

הפוינט גארדים של העתיד

ישנם שלושה גארדים שיעלו לראש רשימת הרכזים תוך שנתיים-שלוש, בראשם סטיבן קרי, הרכז של הגולדן סטייט ווריורס, שהוא לא רק אחד הרכזים העולים בליגה, אלא גם אחד מהקלעים הטובים ביותר. אנשים עדיין מסתכלים עליו יותר כקלעי מאשר רכז, אבל הוא מוכיח יותר ויותר את יכולת מנהיגותו, שליטתו בקבוצה, ריכוז מעולה וכמובן הקליעה מה-3 כשצריך. הבא אחריו – שבקרוב יתעלה על קרי – הוא ג'ון וול, הרכז של וושינגטון: יש לו גוף ארוך, זרועות ארוכות, אתלטיות מדהימה, אלגנטיות, ציפיה בלתי רגילה בהגנה (ולכן יכולתו המעולה בחטיפת כדורים), מהירות שאין שנייה לה בין הרכזים, ולקראת סוף העונה שיכנע שיש בו גם כושר מנהיגות, תכונה חובתית לרכז. השלישי הוא הרוקי הספרדי, ריקי רוביו, שעדיין לא שיחק שניה אחת בליגה, אך ראיתיו מספיק בנבחרת ספרד (כולל נגד ארה"ב) כדי להשתכנע שהוא יצליח מאד כאן. כמובן שבינתיים הוא "הנעלם הגדול". כמו שאני מנבא לו גדולה, הוא עלול גם להיכשל קשות אם הליגה תהיה "גדולה עליו" מבחינה פסיכולוגית, כפי שקרה ללא מעט שחקנים אירופאים, שחלמו להגיע לאן.בי.איי כל ימי חייהם, אבל כשהגיעו, קפאו מהערצת יתר וחרדת כוכבים, כשלא הצליחו להאמין בעצמם מספיק שהם כוכבי-על באותה רמה של אלה שהם העריצו בשנותיהם באירופה.

 

הגדול בכל הזמנים

ישנם מעטים מאד שלא יבחרו במג'יק ג'ונסון, הקוסם ששינה במו ידיו את משחק הכדורסל כשהגיע כענק, והוכיח שגם ענקים מסוגלים לקרוא ספר וללעוס מסטיק בעת ובעונה אחת. הוא היה הפוינט גארד המיוחד ביותר, עם ורסטיליות שלא הייתה כמותה ומי יודע מתי נראה כמוה שוב. הוא היה פוינט גארד שהיה מסוגל לשחק כגארד קולע, סמול פורוורד, פאוור-פורוורד, ואפילו סנטר, תפקידים שהוא לא רק היה מסוגל לשחק, אלא שיחק בפועל. חובבי כדורסל ותיקים עדיין זוכרים את משחק סידרת הגמר נגד פילדלפיה סיקסרס כשכרים עבדול ג'אבר החמיץ בגלל פציעה ומג'יק עלה לשחק כסנטר, קלע 42 נקודות וזכה בתואר השחקן המצטיין. כמעט בכל קריטריון (מלבד ג'אמפ מרחוק, אם כי הוא ניצח כמה וכמה משחקים גם בנשק זה!) הוא היה הטוב ביותר.

 

היו פוינט גארדים גדולים אחרים בעבר, אבל אף אחד לא התקרב למג'יק. הוא היה, פשוטו כמשמעו, אחד ואין שני לו.

 

Meless888@yahoo.com