"סברי מרנן": כמו בורקס בן 40 שנה

הסדרה החדשה "סברי מרנן", שמחזירה אותנו להומור העדתי של שנות ה-70, מלאה בשחקנים מוכשרים. כשהם לא מדברים, זה אפילו משעשע. חבל שבשאר הזמן הם כבולים לתסריט העבש

אז מה תרצו לאכול, מז'לוף או שלייקלעך? כדי לדעת אם "סברי מרנן" היא סדרה שתצמיד אתכם למסך אחרי ששבעתם מ"מאסטר שף", צריך לענות על השאלה - והעובדה ששני המאכלים הללו הם פרי דמיונם היצירתי של רובי דואניאס ויניב פולישוק בכלל לא משנה: אתם הרי יודעים איזה סיר מגיע ממשפחה מזרחית-כללית שכזו, ומאיזו קלחת עולים ניחוחות נושנים של שטעטעל. נו, מה תרצו?

 

ואתם חייבים לענות על השאלה באו-או. אי אפשר גם וגם. כי קומדית המצבים החדשה של קשת, רק אתמול יצאה מהאריזה, מניחה שאתם חיים, פועלים ואוכלים אי-שם בראשית שנות השבעים, כשמשפחות ממוצא אתני מעורב עוד היו חידוש קומי גדול וסביבן אפשר היה לטוות כמה סרטי בורקס שרק תעלו על הדעת ולסגור קופות יפות.

"סברי מרנן". מז'לוף, שלייקלעך, בכל מקרה אכלנו אותה (צילום: רונן אקרמן)

 

רותם אבוהב היא בת למשפחה של אוכלי מז'לוף. יונה אליאן היא אמא שלה, נרגנת ורוצה לפייס בין כולם. גם אבוהב נרגנת ורוצה לפייס. אבא שלה הוא יהורם גאון ויש לו טחורים והוא צריך קולונוסקופיה, וחצי מזמנו של הפרק הראשון מוקדש לאפקט הקומי של הימנעות מוחלטת מאמירת המילים המפורשות הללו, תוך כדי כך שכולם מספרים לכולם בגלגול עיניים אבל מנסים לשכנע את יהורם גאון, היפוכונדר וגם פרנואיד (בדיוק כמו ב"קרובים קרובים") שהם לא מדברים עליו.

 

כיון שהמז'לוף נגמר, הפעם הסדרה לא הושיבה את גיבוריה לשולחן, ובכלל - ראינו רק חלק מגיבוריה, כי דביר בנדק, הבעל של רותם, מגיע ממשפחת בולסי שלייקלעך, וסעודת שישי פלוס קידוש תיערך בבית הוריו בכיכוב טוביה צפיר בשבוע הבא ובפרק הבא - זה הקונספט. בינתיים בני הזוג ממהרים לספא בשבת בבוקר אחרי שהפקידו את בנותיהם בידי שמרטפית ועל השמרטפית הפקידו מצלמה, וכל ילדי משפחת המז'לופאים על טפם המקובץ יושבים וצופים יחד בעלילות השמרטפית במחשב - מתפתחת שם טלנובלה קטנה - בעודם מפצחים גרעינים.

 

תהיו מוכשרים ותשתקו

חדוות הפיצוח המשותפת לכל, לא חשוב מאיזו עדה, יוצרת את אחת הסצינות הקטנות הטובות ביותר בפרק הראשון של "סברי מרנן". היא טובה מפני שכולם שותקים, והאפקט הקומי נוצר מהבעותיהם המקובצות של שחקנים מצויינים. הצרה היא שביתר הזמן הם אנוסים לדבר, ומה ששמו להם בפה בתור תסריט באמת לא ראוי למאכל אדם. הדיאלוגים עבים, לחוצים, בלתי אמנים בעליל ומשמימים נורא. יש בדיחה אחת מפי הבייביסיטר שמספרת לילדות של אבוהב ובנדק ש"גמדים יש רק באגדות ובאח הגדול", ולא, אם אהבתם את הבדיחה זה לא אומר שאתם אוהבים גם מז'לוף. או שלייקלעך.

 

בצר להם, האנשים הטובים שממלאים את המסך - גם סנדרה שדה וימית סול ניצפו אמש, ועוד כמה שחקנים לא רעים בכלל - מרבים בתנועות ידיים עד כדי נפנוף היסטרי, כאילו רצו להרחיק מעליהם את ריחו העבש של הטקסט שניתן להם. לרגעים נדמה שצריך לתפוס מחסה כי המשחק כל כך מוגזם מבחינה פיזית, עד שברור שאיזו יד או אצבע תישלח מן המסך החוצה ותפגע לצופה ההמום בעין.

 

ארוחות שבת מסורתיות הם הדבק ההכרחי של משפחות ישראליות. התבצרות בעדתיות - כבר לא, כפי שיעידו שופטי "מאסטר שף": אפשר לאכול משני הסירים וליהנות מהם, אין בדורנו יותר מדי קונפליקטים תרבותיים חדים שסביבם תצמח קומדיה גאונית, כולנו בולסי שניצל וחומוס ושנות השבעים חלפו מזמן. מישהו ב"טדי הפקות" צריך היה לעדכן את דואניאס ופולישוק שאלה הם פני הדברים נכון ל-2011, לפני שהזמין מהם 42 פרקים. וכרגיל, אנחנו הצופים - אוהבי המז'לוף והשלייקלעך כאחד - אכלנו אותה.