ישראל 2000: יותר גבוה, יותר חזק

נבחרת העתודה שלנו משופעת בשחקנים מסוג נדיר בכדורסל הישראלי. כנראה שבכשלונות העבר לא אשמים הגנים היהודיים אחרי הכל

תיאורטית, נבחרת העתודה של ישראל בכדורסל יכולה להעמיד על המגרש חמישייה שכל שחקניה בגובה של כשני מטר: טל בורשטיין, איתי לב, משה מזרחי, יניב גרין, שחר גורדון. גם אורי יצחקי קרוב לגובה הזה, קזרנובסקי הרבה מעל וגם אוחנון ווולפר עוברים את השני מטר מלמעלה. בעצם, רק ארז כץ, שמוליק ברנר ואפיק ניסים נמוכים.

ואם הגובה לא מספיק - הרי שרבים מהשחקנים אתלטים בצורה יוצאת דופן. חוץ מגורדון וקזרנובסקי המסורבלים, כל שאר השחקנים מסוגלים לעבור שחקן בכדרור, להוציא מתפרצת, ואפילו לדפוק דאנק. בכל תולדות הכדורסל הישראלי מספרם של דופקי הדאנקים נמוך במיוחד. בנבחרת הזאת ראינו כבר הטבעות אדירות של אורי יצחקי, טל בורשטיין, יניב גרין, משה מזרחי ואוחנון. זה מעיד על חוצפה, על אתלטיות, ועל פיזיות שלא היתה מוכרת בכדורסל שלנו.

הפיזיות הזאת היא שאיפשרה לישראל להביס את ליטא ולנצח את יוון. שתי נבחרות בעלות מסורת אדירה של כדורסל. היא שאיפשרה לישראל ללחוץ בהגנה בעזרת חילופים אגרסיביים, והיא שאיפשרה לישראל לצאת למתפרצות. המסקנה היא שהנחיתות הישראלית המסורתית בכוח ואתלטיות, עליה מרבים כה רבים לבכות, היא לא תוצאה של גנים יהודיים נחותים, אלא של בחירת שחקנים לא נכונה, ועבודה לא מתאימה עם צעירים.

ברגע שלמסגרות הצעירות נבחרים שחקנים אתלטיים, וברגע שעובדים איתם בצורה נכונה בחדרי כוח, יש תוצאות.