מטרתו העיקרית של גוגל פלוס היא "שירות (אישוש) זהות", שיאפשר למוצרי גוגל אחרים לעשות שימוש במידע הזה - ולא רשת חברתית. כך אמר ביום שבת אריק שמידט, שהועזב מתפקיד מנכ"ל גוגל בינואר השנה וסיים אותו רשמית באפריל. הדברים נאמרו במפגש שאלות ותשובות ב-Edinburgh International Television Festival, שנערך בחסות יוטיוב, והובאו על ידי איש התקשורת אנדי קארווין - בחשבון הגוגל פלוס שלו.
קארווין שאל את שמידט לגבי מי שחשיפת שמו עלולה להוביל לאיום על חייו, והביא כדוגמה אזרחים במשטרים רודניים כמו איראן וסוריה. בשנה האחרונה נחשפנו למספר מקרים בהם שלטונות עשו שימוש בפייסבוק כדי לעצור מתנגדי משטר - ולעיתים סתם כופרים. תשובתו של שמידט: גוגל פלוס היא שירות-רשות - ואף אחד לא מחוייב להשתמש בו. האינטרנט תהיה טובה יותר אם נוכל לדעת אם מאחורי משתמש עומד אדם אמיתי, אמר שמידט לקארוויל, והוסיף: יש אנשים מרושעים (evil) ואנחנו צריכים להיות מסוגלים לזהות אותם כדי שנוכל "לדרג אותם נמוך" - כלומר, להשתדל להרחיק אותם מאזרחי-רשת שומרי חוק.
עוד על מחדלי הפרטיות של גוגל:
בפילוסופיה הזו גוגל לא שונה מפייסבוק, המתנגדת נחרצות לאנונימיות, ואף פוסלת משתמשים אמיתיים בעלי שם מוזר. לפני היות פייסבוק, הזדהות בשם כינוי - ניק - הייתה חלק מקובל מהשיח
האינטרנטי; חשיפת משתמש המזוהה בניק בשמו מן העולם החיצון אף נחשבה להפרה חמורה של כללי האתיקה הרשתית. הבעיה היא שיצירת זהות אינטרנטית - ולעיתים אפילו כמה זהויות - מתאימה מאוד לאופי המבוזר, הדמוקרטי והחתרני של הרשת, אבל מתאימה הרבה פחות לחברות גדולות שמנסות לעשות ממנה כסף. (על הזכות לעמוד מאחורי כינוי אנונימי - כמו גם על הבעיות הטמונות בשיטה הזו - יעמדו גם הטוקבקיסטים באתר הזה ממש).