במהלך השנים בהן עבדתי כעיתונאית במהדורות חדשות שונות בטלוויזיה, סיקרתי עשרות סיפורים על אנשים שמתקשים לסגור את החודש. חלקם סיפרו על הכאב שבחוסר האפשרות לתת לילדיהם דברים בסיסיים כמו ספרים, ילקוט וזוג נעליים, אחרים התייסרו על חוסר האפשרות לתת לבן משפחה אהוב טיפול רפואי יקר שיכול להציל את חייו, והיו כאלה שניסו לספר על גודל הייאוש מול מערכת הרווחה, ייאוש שהביא אותם לגור באוהל מול בניין אחת העיריות.
במיוחד זכור לי ערב פסח אחד בו ביקשתי מהצלם לא לצלם כדי לא להביך את הגברים שעמדו בתור ארוך עם קופסאות פלסטיק בידיים, בשביל לקבל מנה מבושלת לליל הסדר. לכל אחד מאנשים שדיברו איתי
היו סיבות שונות, סיפור אחר, שמסביר איך הגיעו למצבם. אבל משהו בכל זאת היה משותף לכל הסיפורים. מה משותף? פשוט מאוד: זה יכול לקרות גם לי וגם לכם. מחר. בכל רגע נתון. ב מ ק ר ה עכשיו, כרגע, זו לא אני.
אין שום נסיבות ושום מאגרי כסף שיכולים להבטיח שלא נרעב ללחם מחר. הדבר היחידי שאנחנו יכולים לנסות ולהבטיח הוא שנחיה בחברה שדואגת לחלשים שלה, לחולים שלה ולזקנים שלה. מאז שזכיתי לפגוש דרך הכתבות את האנשים הללו (שלא סביר שהייתי פוגשת בסביבתי המוגנת) השתדלתי להפריש סכום קבוע מהמשכורת לטובת נזקקים.
והנה התגלגלו הנסיבות ופוטרנו (למעלה ממאה איש ואישה) מרשות השידור. כרגע אין פרנסה. את תל אביב עזבנו, בן זוגי ואני, אחרי 20 שנה (!) ועברנו ליחידת דיור באחד המושבים מחוץ לתל אביב והנה גם עלינו "מעמד הביניים" (אלק מעמד ביניים. כולה קצת פחות עניים...) מתחילה מדיניות הממשלה להשפיע ישירות.
חשוב לציין שלצערנו יש עוד הרבה אנשים כמו קשישים, אמהות חד הוריות, עולים חדשים, שזקוקים עדיין לעזרה. רק היום שמעתי על אימא לתינוקת בת 3 חודשים שאין לה כסף לתחליפי חלב. זה ממש קורע את הלב, ויש עוד המון סיפורים כאלו.
עכשיו לפני ראש השנה אני רואה את ההכנות והמאמצים הרבים של אנשי העמותה, המנותבים היטב למטרה אחת: שיהיה מספיק אוכל לחלוקה לכל המשפחות והילדים הנזקקים.
אני גאה להיות חלק מהמאמץ הזה. יחד נדאג שאף משפחה לא תשב בחג הקרוב מול צלחת ריקה ולגבי העתיד, אני גם אופטימית, נעזור לעוד בני נוער לסיים את המסלול ב'לגעת באופק', ויחד כולנו נחיה בחברה טובה יותר.